אני אמא

במקום שפעם הייתה תחנת הרכבת הישנה בירושלים פתחו מתחם חמוד מאד, 

קראתי עליו ומה שבעיקר מצא חן בעיני זה שיש שם הרבה מקום לרכיבה על אופניים,

אוריקי אוהב לרכב.

היום אחר הצהרים החלטנו ללכת לבדוק מה קורה שם.

אחרי ארוחת צהרים ומנוחה נסענו לשם.

בשמחה קבה גילנו שיש המון חניה לשמחתנו מצאנו חניה בקלות.

טיילנו לנו שם.

היה שם מתחם עם משחקים לילדים, משחקי בניה שאוריקי מאד נהנה מהם.

היו שם בועות סבון ענקיות.

היו כל מיני דוכנים שמכרו דברים יפים ומיוחדים,

לא עמדתי בפיתוי וקניתי לי מין שרעיף... שזו שרשרת צעיף,

עשויה מחוטי טריקו מאד מיוחדת

יש שם גם מן מוזיאון קטן לא ממש מוצלח לדעתי, אבל אולי בעתיד ישופר

המון דברים שם עדין לא פתוחים, יש מן קסם בראשוניות של המקום.

היו שם המון אנשים מן הוכחה לרעב הגדול של הירושלמים למקומות כאלה.

הרבה משפחות עם ילדים אופניים גלגליות ועגלות. 

אוריקי רכב בכייף על האופניים שלו, בכל פעם שהתרחק,

נעמד וחיפש אותנו בעיניים,

בדיוק כמו שאמרתי לו לעשות,

ככה הוא אמנם חופשי לרכב אך שומר איתנו על קשר עין.

אני מאד נהנתי מאחר הצהרים שלנו.

בטוחה שעוד נחזור לשם.

שיהיה שבוע נהדר!!

חגגנו את חג מתן תורה ,

על פי כתבה מידיעות אחרונות של החג,

בה כותבים שונים בחרו את הדיבר ה-11 שלהם.

אילו יכולתי לכתוב את הדיבר ה-11 בלוחות הברית הייתי כותבת...

בחר את המלחמות שלך בקפידה.

בכל יום ויום צצות מלחמות כאלה ואחרות.

למדתי שאני- 

לא רבה עם אורי על איזה בגדים ילבש.

לא על מתי יאכל ומה יאכל. מגישה מבחר דברים והוא אוכל מה שהוא רוצה.

לא רבה על איזה תוכניות הוא יראה בטלוויזיה, אבל מגבילה בכמות...

לא רבה איתו עם יקח או לא יקח משחקים לגן, רק מזכירה שאם המשחק ילך לאיבוד אז הוא ילך לאיבוד.

לא נלחמת בבאלאגן בבית, וכביסה שמצטברת על הספה.

לא נלחמת בכאלה שמנסים  לחתוך/ לעקוף לצפור בכביש.

לא נלחמת באנשים, 

לא נלחמת בחששות, ברגשות, בכאבים, בעצב ואפילו לא בשמחה.

הפסקתי להלחם בפחד, לקבל אותו לטפל בו, והוא נעלם... 

וכשהוא התעורר מחדש אדע שוב איך להלחם בו, כי בכל  פעם מפחיד אותי משהו אחר.

למדתי לקבל דברים ובאמת להאמין שהחיים הם פאזל ענק וכל חלק בסופו של דבר נופל למקומות,

למרות שלפעמים יש טעויות בדרך.

(ובלי קשר השניה נפלה לאורי שן...) 

נראה לי שלדעת לבחור את המלחמות זהו השיעור הכי חשוב שאני עצמי למדתי.

בדרך הקשה למדתי.

למדתי למצוא את חצי הכוס המלאה, ואת החצי השני למלא בהזדמנויות.

אם אני כאדם פרטי למדתי To let go וראיתי כי טוב,

אני חושבת שגם אחרים יוכלו להתרם ורק עם יבחרו לעצמם לפעמים...

לא להלחם.

אז זהו הדיבר שלי הוא...

דע לבחור את המלחמות שלך.

אתמול ירדנו למגרש משחקים,

אוריקי טיפס על החבית והחל לצעוד עליה.

נפל וניסה שוב.ושוב נפל ושוב ניסה.

לאט לאט הוא הצליח יותר ויותר,

מקסים היה לראות את איך הוא משפתר לא מתייאש וממשיך.

הוא ניסה ללטפס על הסולם מאוזו ולעבור בין השלבים - היה לו קשה,

עזרתי לו לקראת הסוף עזבתי אותו ובקשתי שיקפוץ.

אורי פחד.

והתחיל לבכות.

עזרתי לו לרדת,

ושוחחתי איתו הסברתי שלאט לאט הגוף שלו ילמד את התנועה,

וכדי שהגוף והמוח ילמדו, הוא צריךלנסות ולעשות שוב.

אפילו שזה היה מפחיד.

אורי השתכנע.

שוב בקש לעלות על הסולם הזה,

לאט לאט הוא למד, להחזיק את עצמו, ואז בקש לנסות לעבור בין השלבים,

זה כבר היה קשה, הוא ניסה הרבה פעמים..

ועדין לא ממש הצליח,

"אוריקי" אמרתי לו "הגוף שלך כבר למד המון היום, אולי הוא צריך מנוחה, ובפעם הבאה יהיה לך קל יותר"

"ואם הגוף ישכח??" שאל הילד בחוכמה רבה.

"הגוף לא שוכח הנה לא היית בשחיה המון זמן וכשחזרת לשחות אחרי כמה דקות הצלחת אפילו טוב יותר משנה שעברה"

ההסבר שכנע אותו.

 בלילה לפני שאורי נרדם הוא קרא לי ואמר לי..

"אמא תודה שנתת לי אומץ לעשות דברים מפחידים" התרגשתי מאד מאד.

מאוחר יותר הכנו עבודה לגן,

חיפשנו במילה ירושלים כל מיני מילים,

מצאנו ביחד..

ים 

יום

שי 

רם

שלי

ועוד מילים כ-30 מילים במספר.

ומה רבה היתה ההתרגשות שהראתי לאורי שבתוך ירושלים מסתתר גם....

ל י מ ו ר

(חברה טובה טובה שלי שהיא כדודה לאורי שמה לימור)

מייד התקשרנו אליה לספר לה.

היא שמחה ואוריקי היה מאושר.

שיהיה שבוע מנהנה... (וקצרצר)