אני אמא

יום השואה בפתח.

כבר אתמול התחילו להראות תמונות בטלוויזיה,

ואורי, ילד מקשיב ושואל, ילד סקרן, יראה את התמונות,

מהעיתון או מהטלוויזיה, הוא הרי ישמע את הצפירה מחר,

ובטח ויגידו להם לעמוד כדי לכבד,

הוא ישאל שאלות.

מה התמונות? מה קרה? מתי זה קרה?

מי היה שם? מה עשו להם? ושאלת השאלות למה עשו להם??

מה אני צריכה לענות לילד בן כמעט שש?

את האמת זה בטוח,

הרי הוא יחשף לזה בכל מקרה.

איך להגן עליו?

עד כמה לחשוף?

כן, הוא למד בגן על רשעים אחרים,

פרעה המן, ואנטיוכוס

הרי בכל חג כמעט יש את הרשע התורן,

ואנחנו בעצם חוגגים את הניצחון שלנו עליו,

וכאן?

לומדים על הרשע, מזכירים את הסבל והעצב הענק,

מנסים להבין את גודל האסון, את האמת אני בגילי המתקדם לא חושבת שממש מבינה,

ולא חוגגים ניצחון...

רק שבוע אחרי כן-

ביום העצמאות נחגוג בעצם את הניצחון על הרשע ההוא.

ושוב אני שואלת, מה אומרים איך מסבירים...

(אולי פשוט מראים את תמונתו של הרמטכ"ל באושוויץ הולך בראש מורם וגאווה ענקית)

אשמח לעיצות ותגובות.

זהו חזרנו,

אתמול היה לאורי קצת קשה להפרד, נדבק אלינו בגן,

אחרי הגן הוא הלך לצהרון ושם כרגיל נהנה מאד.

היום בכלל כבר לא היתה בעיה,

אבא ללקח אותו ונפרד ממנו למעלה.

הילד רץ לגן בשמחה וחיוכים.

כייף!!

אני גם חזרתי לעבודה.

האווירה בבית הספר שלנו לא משהו,

כבר כמה חודשים מדברים על סגירת בית הספר.

יש כל מיני שמועות וכל מיני תיאוריות,

יש תחושות קשות.

אני עצמי לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי,

אני יודעת בוודאות שזה לטובה.

אני מרגישה שהלחץ הזה לא עושה לי טוב,

אני עצבנית בעבודה ואחר כך הכעס בא איתי הביתה.

אילו רק היה לי כדור בדולח בו הייתי יכולה לקראות בו את העתיד.

בחודש מרץ שמרתי שיא שלילי בכניסות לבלוג.

דתבתי מעט, והיו מעט כניסות. 

ערב נהדר!!

אוריקי קיבל מהגן מטלות לחופשה,

דף אחד בו יש למתוח קווים כמות למספר.

דף שני יש להחבר נקודות כדי שיצא בקבוק יין.

ודף שלישי שהוא דיווח קצרצר על חופשה.

את הדף הראשון אורי עשה בשניות מייד בתחילת החופש.

הדף השני תיסכל אותו כבר מההתחלה, נראה לו הרבה מידיי.

והדף השלישי החלתנו שנמלא לקראתסוף החופש כדי שיהיה לנו מה לכתוב.

היום אמרתי לו שהוא צריך לסיים את שעורי הבית כי ביום רביעי חוזרים לגן,

הגננת תשמח לראות שהוא עשה את הכל.

הוא הודיע לי, "אני לא מכין את שיעורי הבית"

"למה?" שאלתי

"כי זה קשה מידיי והגננת תכעס עלי עם לא אעשה מדוייק"

"לא, אוריקי היא לא תכעס, היא תראה שהשתדלת ולמרות שהיה לך קשה ניסת והיא תהיה מאד גאה בך" אמרתי לו

אורי בתגובה אמר "אתם רוצים שאני אכין כי אתם פוחדים מהגננת ..."

הייתי די בהלם מהטענה, מאיפה זה הגיע???

הילד שלנו מאד פרפקציוניסט,

אם משהו לא יוצא לו מושלם לפי הסטנדרטים שלו, אז הוא כועס ומתוסכל, ולא רוצה לשתף פעולה.

אני כזו,

רק עכשיו בגילי המתקדם אני לומדת שגם הדרך , הנסיון, ואפילו האי הצלחה הם חלק מההצלחה העתידית.

קשה לחיות ככה.

קשה להתמודד עם הביקורת העצמית הקשה הזו.

זה משתק, גורם לא לנסות מהפחד שלהכשל.

הייתי רוצה ללמד את אורי להיות פחות בקורתי, להבין שאי הצלחה אינו כישלון.

להבין שמנסיונות לומדים, וש- Practice Makes Perfect.

ושלא קורה כלום אם לא מצליח.

איך מלמדים את זה???

חג שמח!