אני אמא

גילית שבעין יעל, היה בסוכות פסטיבל אבירים..

מייד קניתי כרטיסים (דרך הסתדרות המורים)

אתמול בבקר ארזנו את עצמנו, מים וכריכים ונסענו לשם.

כשהגענו בערך ב-10:30 היו שם מליוני אנשים, תורים ענקיים.

איש אחד אמר שיש תור מיוחד למי שקנה כרטיסים מראש,

דבר שחסך לנו שעה בתור...

התחלנו לטייל והנה ראינו מקום שמכינים פיתות אורי הכין לעצמו פיתה,

ואחר כך, הוא ואבא הכינו לי פיתה בצורת לב...

המשכנו להסתובב ראינו אבירים עם קשתות וחצים,

ראינו כל מיני שריונות של אבירים אורי היה בעננים.

אורי נגע בכל ואפילו בלי בעיה הסכים להצטלם.

הגענו למקום עם מערה ... ולשם אי לא רציתי להכנס, לא מתה על מערות....

אבל אורי מאד רצה, ואבא , למרות שמאד לא אהב את הרעיון נכנס איתו למערה.

אורי ואני עשינו קרב חרבות....

אחר כך אורי נלחם עם מדריך סייף, היה מקסים.

היתה שם גם כדרית שלימדה ילדים לעשות כדים על האובניים.

היו דוכנים שמכרו כל מיני תכשיטים - סביבו היו המון המון נשים ובנות,

ודוכנים שמכרו כל מיני חרבות סכינים כלי נשק - וביבו היו כמובן בנים וגברים.

היה דוכן שמכר כל מיני כלי נגינה מיוחדים.

אורי זכה לכלי נגינה נחמד, ולא נורא מרעיש שנקרא אסלטו (asalato)

מוזיאון פעיל עין יעל,

הוא מקום צאד מיוחד.

ילדים לומדים שם בעשייה.

הם טוחנים את הקמח ועושים פיתות.

הם מכינים בושמים מצמחי תבלין.

הם קולעים סלים.

הם לומדים עם כל החושים, ריאה,שמיעה, טעם ריח...

פשוט מדהים.

זהו...

שמחת תורה קרב ובא חג אחרון לסבב זה.

אז חג שמח לכ!לם,

חג.

ועוד חג.

ושבת.

ועוד חג....

אנחנו נהנים לנו כייף לנו יחד בין ארוחת שבת לארוחת חג לארוחת יומהולדת.

המון זמן משפחה,

המון זמן של כייף - ובינהם גם רגעים של.. אוף נמאס לי לבשל, הכביסה הזו לעולם אינה נגמרת, הבית כל הזמן הפוך,

אני משתדלת להתמקד בכייף.

אורי נהנה להיות איתנו,

עושה לנו הצגות, על נסיכים ונסיכות רעים וטובים (אני זוכה להיות הנסיכה!!!)

ממציא ריקודים לצללים של שירים בלדינו המשלבים בתוכם תנועות מחוג קפוארה,

והמצלמה שלנו, נגמר בה הכרטיס זיכרון, לא קניתי חדש לא כל כך אוהבתת לשמור הכל על המחשב..

ועל הענן הוירטואלי אני עוד לא ממש סומכת

(ולא בטוחה שאני יודעת לעבוד עליו, למרות שאני יודעת שאם קצת  טיפה התעמקות אצליח..)

ולכן לא צילמתי.....

אתמול היינו אורי ואני במוזיאון תל-אביב בהצגה שנקראת דוד וגולית,

זאת במסגרת פסטיבל הצגות ילדים ע"ש הצנחן ירון ירושלמי.

מאד מאד נהננו.

אני נהנתי מפשטות התפאורה,

כולה היתה מקרטון חום כזה של אריזה מצויירת בצבעי פנדה,

ככה זה לפחות נראה משורה חמש באולם,

גם הבובות היו עשויית מאותו קרטון, פשוט לגמרי וכל כך יפה.

גורם לילד לחשוב הנה גם אני יכול ליצור תפאורה ובובות ולהמחיז סיפור שאני מכיר.

נהנתי מקריצות ההומור שהיו מיועדות למבוגרים

(לכבשים של דוד קראו סימקה וסוסיתא..)

נהנתי מההומור לילדים.

נהנתי מהפתיחה המכבדת את הילדים,

ומזכירה כללי התנהגות,

ומזכירה שהכל הצגה ואם נבהלים או מפחדים, דרור רינצלר השחקן נמצא שם ושומר על כולם.

אורי נהנה מאד מעלילת הסיפור.. רעים טובים, חלשים חזקים מתאים לעולם שלו.

הוא נהנה מהשירים.

נהנה מההגשה.

נהנה כך שבסוף ההצגה הוא נגש לדרור רינצלר ואמר לו תודה.

אחרי ההצגה, טיילנו במוזאון, קיבלנו דרכון עם כיתבי חידה ומצאנו את התמונות המוזיאון.

כמובן שאורי הכי נהנה בתערוכה בה היו אייפדים, ואפשר היה לשחק,

כאילו שחסרה לילד שעת מסך כלשהי...

אחר כך גם היה הפנייג שלם מחוץ למוזיאון,

עם ציורי גוף (אורי בחר אריה)

וציור קריקטורה של הילד...

עם הכנה של סמניות,

ותצלום עם מגנט כשפנין של אורי מחליפות את פניו של הרועה מציורו של וואן גוך (האהוב עלי...)

לאחר מכן נפגשנו לצהרים עם איל שונית ומירה,

גם אח של אבא הצטרף אלינו, לארוחת צהרים במטילדה שבתל-אביב.

היה כייף. אנחנו אוהבים להפגש עם איל...

אורי כל כך אוהב אותו.

הכי הכי כייף היה במפגש הזה חיבוק משולש של אורי איל ואני!!!

(לצערי לא צולם....)

ותמונה אחרונה...

הספר שאיל קורא בו, הוא ספר שקניתי לאורי במוזיאון ספר שאלות ותשובות מקסים, מחירו של הספר היה ממש מגוחך - 20 ש"ח

אורי ואני ישבנו לקרוא בו לפני ההצגה, הגענו ממש מוקדם היה כייף.

בסופו של יום אורי אמר... איזה כייף לבלות עם אמא שלי.

תודה ענקית לשונית על התמונות!!

שתהיה שבת שלום.

איל המקסים שלח לנו תמונה של תמונת אורי ואן גוך,

שוב תודה ענקית לשונית על הצילום.

אורי למד בגן שביום הכיפור המבוגרים צמים,

הם אינם אוכלים ושותים יום שלם.

אורי שאל אותנו אם אנחנו צמים,

אבא אמר שכן הוא צם, וכשהוא מתחיל להרגיש כאב ראש הוא שותה מים.

אני אמרתי לאורי,

שלא, לי אסור כי אני חייבת לבלוע את התרופות שלי.

הלך הילד לעינניו,

וחזר לאחר זמן מה,

"אמא" אמר הנסיך "אני רוצה כשאני אהיה גדול שתהיה לי סכרת"

נבהלתי...

"למה ???" שאלתי.

"כי אני מאד אוהב לאכול ואני לא רוצה לצום..." ענה הילד.

הסברתי לו,

שלא חייבים,

רק מי שרוצה צם, מי שמאמין שזה הדבר הנכון עבורו צם.

יש עוד המון דרכים לבקש סליחה ולעשות חשבון נפש,

לחשוב מה נכון לנו ומה לא נכון, ואיך משנים.....

לא צריך בשביל לצום ובטח לט צריך סוכרת.

הילד נרגע.

גמר חתימה טובה לכולם!