אני אמא

אז זהו החלה השנה במלוא כוחה.

אני חזרתי לבית-הספר שלי למרות הכל....

אוריקי חזר לגן שלו ולא היה מאושר ממנו לחזור הביתה, הגן הזה הוא ממש בית.

הוא רץ את כל המדרגות עד לגן למעלה, ואמר שהכי כייף בגן של נעמי ואמנון.

ביום שישי הוא כבר היה אבא של שבת, והילד קרן מאושר.

ביום א' הייתי בקורס של בתל-אביב,

ביציאה משם, נפלתי...

קיבלת מכה איומה במרפק ובזרוע, עכשיו היד שלי חבושה לגמרי,

קיבלתי גם מכות בפנים ...

ובברכים, נסעתי ככה מתל-אביב לירושלים,

אבא חיכה לי בתנת האוטובוס והוא כבר דאג להזמין לי תור לרופא,

משם לרנטגן משם לחבישה של היד....

לפחות יש לי עכשיו פטור מכילים ובישול....

ממש מה שבדיוק היה חסר לי.

אתמול היה  היום הראשון שממש לימדתי, וחזרתי הביתה עייפה.

כרגע בגלל היד הכואבת והחבושה שלי אני לא יכולה לנהוג,

אז אבא המקסים בא לקחת אותי מהעבודה ויחד הלכנו לקחת את אוריקי מהגן.

אני אוהבת לקחת אותו מהגן, כייפף לי החיבוק שלו כשאננו נפגשים.

אחר הצהרים הלכנו לרופא אוזניים כי אוריקי טען שהוא לא שומע.

הרופא אמר שהכל בסדר, אבל ליתר בטחון נעשה בדיקת שמיעה...

(מזל שכתבתי את זה ככה זכרתי לקבוע תור.)

זהו,

הולכת קצת לנוח.

אצלנו  סוף החופש מתאפיין בהרבה רגיעה מצד אחד,

אורי ממשיך במסגרת בה היה בשנה עברה,

הוא חוזר הביתה, למוכר.

אני לעומת זאת עד היום עוד לא יודעת מה אני אעשה ב-1 בספטמבר 2011.

אני אמנם חוזרת לעבודה אבל כנראה שלא לבית הספר שבו עבדתי כמה וכמה שנים טובות.

אני שמחה על שינוי.

שינוי בדרך כלל הוא דבר טוב שיביא אותי רק למקומות טובים יותר.

החופשה עם אורי כייפית באמת,

כייף להיות איתו,

לשחק איתו בכבאיות, או מלחמה.

לאפות איתו עוגיות.

ללכת איתו למקומות שונים.

להכין איתו סלט.

לצייר איתו, ולשיר.

ככיף איתו כי הוא כזה סקרן וחמוד,

הוא כל כך שואל ומנסה להבין את עולם המבוגרים...

חבל לי שביומיים האחרונים אני לא מרגישה כל כך טוב,

מן הרגשה כזו של שפעת מתקרבת...

ולכן אני יותר נחה ואורי משחק סביבי, מצייר ועושה דברים של אוריים,

עצוב לי שהוא נמצא איתי כשאני מרגישה ככה רע.

עצוב לי שאני לא יכולה לעשות איתו עוד כל מיני כייפים.

יש לי מן תחושה של...

סוף והתחלה.

שמחה על הסוף, וגם עצובה בגללו.

מאושרת מההתחלה וגם חוששת ממנו.

יום נעים!

אתמול בבקר בילנו אורי ואני בבלוי בית.

ציירנו את אורי,

אורי שכב על בריסטול וגיליתי שבריסטול אחד אינו מספק, הוספתי עוד חתיכה,

ציירנו סביבו אחר-כל צבענו את אורי.

גם שנה שעברה עשיתי את זה, ורואים כמה האוצר שלנו גדל בשנה אחת.

אחר כך ציירנו עוד קצת בצבעי מים. היה כייף נורא.

אחר הצהרים, נפגשנו עם עדנה הראל בנה  ואמא שלה ונסענו ברכבת הקלה למרכז העיר.

אז ככה...

אנחנו עלינו כבר בתחנה השניה של הרכבת, והיא היתה די מלאה,

אולי זה החידוש

 ואולי זה  שזה חוופש

ואולי זה שזה כרגע חינם..

 אבל הרכבת הקלה עמוסה.

הרי לכם חוויות מן הנסיעה,

אורי והראל מצאו מקום על הרצפה וישבו, אוריקי יש רוב הדרך ואכל פירות מקופסא.

עלתה משפחה בת ארבעה הורים וארבעה ילדים,

כשהדלת נסגרה לפני שהבן הרבעי עלה לרכבת ולא הצלחו לפתוח את הדלת,

הילד נשאר בחוץ.

האב ניסה לצלצל בפעמון החירום, ככה שהנהג ישמע,

אך זה לא שמע או לא ענה.

האם ושלושת הילדים עמדו על ידינו.

הם כמובן די נלחצו מזה, בשלב מסויים האב התקשר לילד (נראה לי שהוא היה בן-10-11 משהו כזה)

והסתבר שהילד מצא בתחנה איש שהכיר,

אבל עדיין הילד היה צריך להתאחד עם משפחתו.

הגיע בנאדם שעובד בסיטיפס, החברה המפעילהאת הרכבת הקלה,

והתקשר למשהו אחר,

הוא בקש שדייל של הרכבת הקלה יעלה עם הילד לרכבת ויביא אותו עד לעיריה,

ושם הם תחכה לו המשפה שלו.

אני משערת שכך אמנם היה.

ואז שמעתי את האם אומרת, שלעולם לא יתנו עוד

לילדים לעלות אחרונים, דבר שלי נראה ברור מעיליו,

אם אניל בד עם אורי הוא יעלה איתי יד ביד,

ואם אנחנו שניים הוא יעלה מיד אחרי אחד המבוגרים.

מבחינתי זה היה מאד מלחיץ.

הראל מאד נבהל מהסיטואציה, בצדק  לדעתי.

בסך הכל החוויה היתה כייפית למדי.

אחר כך הגענו למרכז העיר,

קנינו לילדים בלון, הם מאד שמחו,

אורי חשב שכדאי לקנות לסבתא של הראל פרח, כי היא מאד נחמדה,

אז...

קנינו לה פרח. הרומנטיקן שלי...

ואז ישבנו לנו לאכול פיצה.

היה כייף.

מרכז העיר חזר לחיים.

אין רעש של אוטובוס, אין זיהום אויר של אגזוזים, נעים כזה.

המון המון אנשים מטיילים להם, יושבים בבתי קפה. ועל הספסלים הפזורים ברחוב.

מזכיר קצת אירופה....

הילדים אכלו ואז החלו לשחק ולרוץ. היה ממש כייף.

ואז חזרנו ברכבת הקלה ..

והיא היתה כל כך צפופה, אוי זה היה נורא.

חם חם חם.. וצפוף נורא.

בשלב מסויים ירדו המון אנשים אז היה מקום לשבת והיה הרבה יותר נעים.

בשורה התחתונה..

היה כייף.

ירושלים שודרגה בזכות הרכבת.

אני רק מאד מקווה שאכן עם הזמן,

היא תהיה יותר תכופה, פחות צפופה ואז זה ממש כייף.

ושכמו בכל מקום בעולם רכבת לא תצטרך לעמוד ברמזורים,

כי עכשיו הרמזורים החכמים עדיין אינם חכמים.

אוריקי בסוף היום אמר שזה היה היום הכי כייפי...

נו, רק בשביל זה היה שווה.

עכשיו אנחנו בפתחו של בוקר חדש,

אז...

יום טוב לכולם.