אני אמא

גשם משמח כל כך בחוץ היום.

ובכלל בלי קשר-

כל היום רדיו דולק.

כל שעה שעתיים דיווח על פיגוע אחר.

מפחיד.

בפעמים הקודמות שהיינו במצבים כל כך מלחיצים

אוריקי היה צופה יחד איתנו בטלוויזיה,

היה נכנס לחרדות נוראיות.

הדמיון והחכמה שלו עבדו שעות נוספות, והוא לא הצליח להבין ולעכל את המתח.

עכשיו למדנו.

הטלוויזיה לא נדלקת.

אנחנו שומעים מוזיקה.

והאמת גם לי טוב יותר.

ועדיין זה מפחיד.

זה כבר לא רק בירושלים.

זה רק לא בערים המעורבות

זה בכל הארץ.

פשוט בכל מקום.

זהו להפעם.

וגם היום...

תחשבו טוב יהיה טוב. (וכי יש לנו ברירה אחרת?)

אירופה.

2015.

פליטים.

אירופה.

1939.

פליטים.

והשאלה שלי היא האם העולם בכלל ואירופה בפרט למדה משהו?

האם יהיה למדינות האלה כוח להתמודד עם כמות כו גדולה של פליטים?

אנשים שמגיעים חסרי כל.

אנשים שמגיעים מפוחדים ומבוהלים, שרוצים לחיות.

אנשים שלאט לאט יתחילו לחפש עבודה, להזדקק לרופאה לחינוך לאוכל לביתים ולכל צרך אחר שבני אדם זקוקים לו.

ואז מה יהיה?

מפחיד אותי....

אני חושבת על העם שלי.

וכמה טוב שאנחנו חיים כאן.

בבית שלנו.

במדינה שלנו.

אם כל הלא טוב שיש כאן - ויש כאן.

זהו הבית.

על הטוב והיותר טוב שבו.

זהו להפעם.

תחשבו טוב יהיה טוב.