אני אמא

כשהייתי מורה ידעתי שחדש יוני הוא החדש הכי לחוץ בשנה.

סוף שנה.

מבחנים לכתוב ולבדוק.

תעודות לכתוב לתקן ושוב לכתוב...

מסיבות סיום.

לסגור את כל הפינות של השנה שחלפה לה, 

פתאום זה נראה כל כך מהר שעברה השנה.

חשבתי אפרוש ... החדש הזה יהיה ככל החדשים האחרים בשנה,

אבל לא...

לאורי יש המון אירועים בבית ספר.

ומסיבת סיום, שאני כועד יש לי גם כל מיני מטלות.

בנוסף, השנה אנחנו חוגגים 80 לאבא שלי, אירוע מכובד לכשעצמו.

לקחתי על עצמי את כל מה שצריך להעשות במחשב,

חידון- שאני עושה יחד עם אוראל האחיינית המקסימנית שלי.

מצגת- שמכין אותה שחר המדהים ואני צריכה לעבור לתקן לעצב וכו'.

וספר ברכות, שעיצבתי הקלדתי ובעיקר רדפתי אחרי אנשים שיכתבו ברכות.

כל זה בתיבול של התרגשות רבה, וחום של יוני.

לאחרונה אורי גדל לנו מהר מידיי, ואני מרגישה שאני רבה איתו המון.

האוירה לא נעימה לי ובטח גם לו.

בשבועות החלטתי שזהו.

אני לא נותנת לזה להתדרדר יותר.

אהיה מבוגר אחראי ושלוט בכעס שלי.

וכך עשיתי.

לא הערתי, ולא הארתי.

לא כעסתי ולא רטנתי.

רק עודדתי ומצאתי את הטוב במה שעשה הנסיך שלי.

זה לא היה פשוט, אבל הצלחתי,

ועם זה אורי נרגע, יום שני כשהיינו יחד

כל היום היה כל כך כייף איתו.

הרגשתי שחזר אלי הנסיך, אמנם גדול יותר, עם דעות משלו מחשבות משלו רצונות שלו,

אבל אותו ילד שלי שאני כל כך אוהבת.

באותו יום גם הבאנו את המשקפיים הראשונות שלו,

הוא נראה כל כך מקסים איתם!!! מתוחכם כזה וחכם.

אנסה לצרף תמונה... לא בטוחה שאצליח ישרא מוציא אותי מדעתי לפעמים.

זהו להפעם,

תחשהו טוב יהיה טוב.

אורלי

החלטנו שהגיע הזמן להחליף ארונות.

הסתובבתי המון חיפשתי וחיפשתי.

ובסוף... מצאתי והנה היום הגיעו הארונות החדשים.

לפני שהגיעו החדשים רוקנו את הישנים ונתנו אותם.

הארונות הישנים

האחד איתנו היה כבר מעל לעשרים שנה.

השני מעל ל-15

ושידת ההחתלה שהיתה של אורי... כלומר איתנו כבר 9 שנים.

בזמן ריקון הארונות מצאתי המון זכרונות.

מצאנו את הנעל הראשונה של אורי,

סבתא שרה וסבא אהרן לקחו אותו לקניון וקנו לו את הנעלים.

מצאנו המון ציורים של אורי מכל מיני שלבים.

מצאנו את הבגד שהלבשנו לאורי בברית.

בגד שהיה של נדבי לפני,

כי את הבגד החדש שסבתא קנתה לו הוא הצליח ללכלך דקה לפני האירוע.

המון ברכות שקיבלנו כשנולד ובתשע השננים האחרונות.

מצאנו תמונות של סבא אבירם ואורי כשהם בחרו יחד בבחירות של 2009.

תמונה שהופיע בג'רוסלם פוסט.

היה שם גם העיתן מהיום שנולד.

וטיטול קטנטן... וכובע פצפון.

בארון שלי מצאתי,

בגדים שידעו ימים טובים יותר.

את המכנסים שלבשתי בבר-מצווה של עמית.

חולצה ששמרתי עוד מבית ספר יסודי - יד המורה.

זו חולצה לבנה ורקומה אותה תפרנו ורקמנו כל הבנות בשיעורי תפירה ,

אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת.

משל מאיר

מצאתי את חולצת הכלב שקניתי לו כשהייתי בהריון.

וחולצה אחרת עם שני בניו..

כל כך הרבה זכרונות טובים.

את הישנים בחרנו לתת לאנשים אחרים,

מקווה שגם להם יהיו המון זכרונות יפים

תודה ענקית להורים הכל כך מיחדים ונפלאים שלי על העזרה, התמיכה והעידוד, של לא לפחד מהבאלגאן.

(כן היו גם כמה זיכרונות לא מי יודע מה אבל בוחרת לא לזכור אותם ומהר מאד אותם דברים מצאו את דרכם לפח הקרוב.)

אז ...

תחשבו טוב יהיה טוב

אורלי

תשמעו סיפור...

על איך לבנות / להרוס.

בהחלטה של בית-ספר הוחלט לא לתת מתנות לצוות העולות כסף.

ככה לא תהיה עוד הוצאה להורים,

וגם לא תהיה הפליה בן מורים מקצועיים, מחנכים, אנשי צוות, ונותני שירות בבית ספר.

לדעתי כמי שהיתה מורה מקצועית נראת ההחלטה הגונה,

הרי המורה למאלכה אטו ספורט אנגלית או מדעים,.

מתחברים לתמיד מסויים ומשפעים עליו לא פחות ממחנך.

ויחד עם זאת מחנך הוא  כמו הורה לילד במיוחד בבית ספר-יסודי.

להורים קצת היה קשה לקבל את ההחלטה, 

באחת הכיתות באותו בית-ספר יש מספר הורים מאד מוכשרים,

החליטו לעשות מתנות קטנות לצוות. משהו שיהיה עבודת יד שלהם עם הילדים,

ושיגיד תודה על העבודה של צוות בית הספר.

הוחלט על קבוצת הורים, להזמין את כולם להשתתף בעשיה.

כמו תמיד היה צוות מסויים שעשה את העבודה.

אחת האמהות לקחת על עצה לקנות חומרים,

השניה לרכז את לוח הזמנים,

השלישית להדריך את הבנות (כמו תמיד האמהות הן הפעילות..)

יום אחד שוחחה אמא אחת עם אחרת וסיפרה על המשימה,

האמא האחרת, אמרה ש הרעיון הוא מקסים ואולי כדאי להמין איש מקצוע שידריך,

האמא שלקחה על עצמה את ההדרכה, מיד חשבה לעצמה,

אולי באמת כן, אני הרי לא מקצועית בעיניין.

אני טובה מאד במקצוע שלי, אבל לא בטוחה כאן...

קראה לשאר האמהות, והעלתה את העיניין.

אחת האמהות כל כך כעסה שהיא אמנם הקשיבה אבל מיד הלכה.

השניה אמרה שניתן לחשוב על זה והשלישית... לא כל כך הגיבה.

ברור לי שזה לא בא ממקום רע של האם ההיא, 

היא רק רצתה שהשי שינתן למורים של הילד שלה יהיה ראוי.

אבל היו לה המון עצות, אבל היא לא בחרה להכניס לצוות העשיה.

ואז נפגשו האמהות,

הכינו את השי הצנוע.

צחקו שתו קפה, פיטפטו על אהה ודא...

והעבירו להן ערב בכייף.

האמא שהדריכה את היצירה, עברה בין הבנות,

הציעה רעיונות, תקנה טעויות.

והרגישה, שהיא כן שווה.

כן יכולה לקחת על עצמה משימה כזו.

השלבים הבאים קצת התפקששו, בעיקר בגלל לחץ של חודש יוני הידוע לשימצה.

אז אותה אמא-מדריכה לקחה על עצמה לסיים את הפרוייקט.

אני מהסיפור הזה למדתי,

לחשוב פעם שניה ושלישית על מה אני אומרת ולמי.

לא להמעיט מערכו של מי שלוקח על עצמו משהו.

אף אחד לא יקח על עצמו משימה שהוא לא חושב שהוא יכול לעמוד בה.

למדתי, שגם כששמהו בטוח בעצמו, אפשר לערר את הבטחון שלו,

ואנשים שלהם בטחון בכוחות של משהו יש ביכטולתם להחזיר את הכוח לאחרים....

קצת חפרתי,

רק אספר שהאם המדריכה בסיפור הזה היא אני.

זהו,

תחשבו טוב...

יהיה ממש טוב!!

אורלי.

ועוד דבר שנוכחתי בו שוב,

למרות שידעתי את זה תמיד...

אני הכי טובה כשאני פועלת בלחץ זמן.

הלחץ מוציא את הטוב שבי.