לאחורנה התחלנו אוּרי ואני ממש לשחק ביחד.
זה כל כך כייף.
אוּרי כבר כמעט יושב, האמת שהוא יושב כשמושיבים אותו ועם תמיכה עדיין,
אבל זה פתח בפניו עולם שלם.
אנחנו משחקים ב....
ראש ראש... בום.
ואוּרי שלנו צוחק, ומגיש את הראש לעוד בום אחד.
(הלוואי, הלוואי שזה הבום היחידי שהילד שלי יכיר אי פעם)
או ב..
אף לאף... (מי אסקימואי עכשיו)
והנזלת שלו נמרחת על חצי פנים שלי
(ואני, זו שכל דבר קטן מזעזע אותה מקבלת את זה באהבה... ורצה לחפש מגבון לח.)
אנחנו משחקים בקוקו אוּרי.
או בסוס...
הראתי לו איך אפשר לתופף על קערה ריקרה עם כףעץ והוא ממש היה מאושר.
הוא משחק בלהכניס ולהוציא את הקוביות מהקופסא.
אני מאד נהנת.
גם אוּרי נהנה, הוא צוחק ואומר בשפתו שלו עוד ועוד.
כל כך נחמד לראות שאוּרי ממש מדבר איתנו, הוא מסביר בדיוק מה הוא רוצה,
זה לא להאמין, אני ממש מצליחה להבין כל דבר.
היום קניתי לו כסא הגבהה לכיסא רגיל ככה שהוא יושב איתנו לשולחן האוכל, כל כך התרגשתי מעצם קניית הכיסא.
כל כך התרגשתי לשים את הילד שלי על ידינו לארוחת ערב.
והמתוק שלנו היה מאושר להיות בגובה של הגדולים ולאכול איתנו, הוא השתתף במרץ בשיחה.
כנראה שסיפר לנו איך היה לו היום כי בעצם על כך דיברנו אבא ואני.
מה שכן הידים והרגלים זזו במרץ והחיוך והצחוק לא משו מפניו של הבן הנהדר שלי.
כל דבר חדש ולו גם הקטן ביותר גורם לי לכל כך הרבה התרגשות,
כל כך הרבה שמחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי
