איך מלמדים ילד שמותר לו לספר לנו הכל?
איך מחנכים אותו שתמיד גם כשלא נסכים איתו נעזור ונעודד ונתמוך בו??
איך מבהירים לו שגם עם הוא עשה את הדבר הכי איום ונורא, אנחנו אוהבים אותו??
איך מלמדים ילד שמותר לו לטעות? והעולם לא מתפרק לגמרי בגלל זה??
ביום רביעי באתי לגן ונעמי סיפרה לי שאוריקי שלנו רב עם ילד בגן, וסירב בתוקף לספר מה הוא (אוריקי) עשה.
גם בבית הוא לא כל כך רצה לומר לי מה בעצם קרה.
ניסיתי לשאול בכל מיני דרכים וזכיתי בהרמת כתפיים וב"לא רוצה להגיד."
כמה דברים הטרידו אותי,
א. מה היה כל כך נורא... מה הוא עשה שהוא כל כך פחד...
ב. ממה בעצם הוא פחד? מהתגובה שלי? של אבא? ממה שבדמיון שלו??
ג. מה עשיתי אני לא בסדר שהוא מגיב ככה?
ד. האם התגובות שלנו קיצוניות מידיי?
אחרי כמה וכמה שעות ודי הרבה ניג'וסים שלי הוא סיפר לי...
אורי בעט באותו ילד, ולילד ההוא כאב והוא בכה.
אורי כנראה מאד נבהל מהתוצאה של מה שהוא עשה.
אני חיבקתי אותו ואמרתי לו שנכון הוא באמת לא עשה מעשה טוב ואני וגם אבא עדיין אוהבים אותו.
ושגם כשהוא טועה אנחנו כאן כדי לעזור ולהסביר ושאני בכלל לא כועסת,
אני רק רוצה שהוא יספר לי עם יהיה לו משהו עצוב בלב.
השיחה נגמרה ואורי חזר לשחק בכייף, עם חיוך על הפנים.
אבא אמר שלא הייתי צריכה ללחוץ עליו, שזה העולם שלו וזכותו לא לספר לי,
אני טענתי שאוריקי עוד מאד צעיר , וחשוב לי לדעת, ויותר מזה חשוב לי שהוא ידע
שהוא יכול לפנות אלי בכל רגע ועם כל עיניין.
עכשיו אני חושבת לעצמי,
האם נכון שלחצתי עליו לספר לי??
אולי היה נכון יותר להשאיר את זה ככה?
האם בפעם הבאה שהוא יטעה הוא כן ידע שאנחנו תמיד לצידו??
שיהיה יופי של שבוע.
(לא בטוחה שזה שייך לנושא החם... אבל בכל זאת אולי.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי