אני אמא

אוּרי כבר שוקל 6.740ק"ג. ואורכו 64 סמ', ממש ענק!!!

בשבת הלכנו ליומהולדת של אוראל.

אוּרי כנראה נבהל מכל כך הרבה אנשים שהוא לא מכיר.

כשהוא היה אצל אבא או אמא או אפילו אצל סבתא הכל היה בסדר.

בא דוד תמיר, לקח את אוּרי לחיבוקים ונשיקות, ואוּרי התחיל לבכות, מאד מאד לבכות.

האמת אוּרי לא ראה את תמיר הרבה זמן.

אחר כך אבא ואוּרי ישבו יחד על כיסא, לא ברור איך, הם נפלו....

ואני כמעט קיבלתי התקף לב קטן.

שני הגברים שלי יחד נפלו מהכיסא. ושברו אותו. 

מזל שלא קרה כלום; לאוּרי וגם לאבא.

הם שניהם נורא נבהלו  - ואני עוד יותר מהם, אני חושבת.

אז זהו, גם את הנפילה הראשונה אוּרי כבר חווה.

והלוואי שכל הנפילות שלו (שבטוח יהיו...) יסתיימו כמו שזו.

הלילה אוּרי ישן מחצות עד שש בבקר, אמנם הוא התעורר פעמים למוצץ... אבל זה נהדר בעיניי.

אוּרי שלנו גדל.

יום נפלא לכולם.

שבועיים מאז שחזרתי לעבודה, הימים הראשונים היו מאד מאד קשים, בכל בקר יצאתי מהמטפלת השארתי את אוּרי ובכיתי כל הדרך לבית-ספר ובכל הפסקה התקשרתי לבדוק מה קורה איתו, הוא אכל? כמה? עשה פיפי? וקאקי?....

ואז יום אחד.... שמתי לב ש.....

שכחתי להתקשר למטפלת במשך היום...

כשאמרתי לה שאני מרגישה רע עם זה היא אמרה לי שזה דווקא סימן טוב,

זה סימן שאני מרוכזת בעבודה שלי ומשתחררת....

עד עכשיו אוּרי אכל חלב שאוב ותוספת של מטרנה,

בימים האחרונים לחלב היה ריח מוזר וצבע מוזר....

דברתי עם הרופאה והיא אמרה לי להפסיק לתת חלב שלי.

ליבש את החלב, כך שאני כבר יומים מסתובבת עם כרוב בחזיה.... וכאבים ...

כמה זמן לוקח לחלב להתייבש???

אוי כמה שאני הרגשתי רע, וכמובן נפתחו המעיינות ובכיתי, כאילו תם תפקידי בחייו של אוּרי שלי,

ואני לא מצליחה לספק את צרכיו של התינוק המדהים הזה.

ורגשות האשם חגגו...

הרופאה שלי שמכירה אותי כבר הרבה שנים, קלטה את התחושות הרעות ומיד אמרה לי ,

"נתת לו  חלב ארבעה וחצי חודשים, זה נפלא.

עשית מעל המעבר, שאיבה של כמה וכמה פעמים ביום זה לא דבר פשוט

כל הכבוד לך.

אוּרי קיבלת המון נגדנים והמון טוב מהחלב שלך. ועכשיו הגיע הזמן שלך לנוח מזה.

הפורמולה היא נפלאה ואוּרי חזק וגדל נהדר, אין מקום לדאגה "

ואני...

בכיתי, ובכיתי והיה לי כל כך קשה להרגע.

מעבר לזה שהוא כבר לו מקבל חלב שלי, זו מן התנתקות שלי.... ממנו.

עוד שלב בשחרור חבל הטבור, שנותק רשמית בלידה,

 אבל נראה לי שעדיין לא נותק רגשית, נהפוך הוא מאד מתחזק.

אז זהו אוּרי עכשיו אוכל רק מטרנה....

 ולפעמים....

       מלקק לאבא את התפוח.

אמא שלי חוגגת.

ישבתי וחשבתי מה אני רוצה לומר לה, וזה מה שהעלתי על הכתב ונתתי לה.

כשהיתי בהריון, חשבתי לי איזה מן אמא אני רוצה להיות לבני.

חמה,

אוהבת,

מציבה גבולות,

מנחמת,

מחבקת,

מעמידה במקום,

מעודדת,

תומכת,

מוכיחה.

אמא כזו שהיא תמיד שם,

כזו שתמיד יש לה בשביל בנה.

 ובקיצור לאוּרי שלי אני רוצה להיות אמא, כמו אמא שלי.

להתחיל לכתוב זכרונות זה כמעט בלתי אפשרי...

אני רק אציין ש...

אמא שלי הצהירה שהיא לביאה בכל הקשור לילדיה.

שאמא שלי מרגישה כאב כשלי כואב.

שאמא שלי מהלו קטן יודעת בדיוק מה קורה איתי.

שאמא שלי אוהבת בלי סוף, דוחפת ומניחה יד לתמיכה.

 אני אמנם חולה ב.....mamitis chronic אבל זו מחלה טובה.

אמא,

 את מודל בשבילי לאם, לאישה, לרעיה, ולבת זוג.

אני מאד אוהבת אותך,

וכל שאבקש זה אריכות ימים

 והמון המון בריאות.