אני אמא

סוף שנת לימודים.

אוּרי שוב עם חום ודלקת באוזן.

שוב הוא מצמיח שיניים.

הפעם טוחנות.... בכל שן שהוא מצמיח זה מלווה בדלקת אוזנים.

הלילה ממש לא ישנו,

הילד צרח וצווח בלי סוף, שום דבר לא עזר,

הלבשנו חם יותר,

הורדנו בגדים,

נתנו אקמול,

חיבקנו,

דיברנו בקול רגוע,

לקחנו את אורי למיטה שלנו.

כלום אבל כלום לא עזר.

כבר ראיתי בעיני רוחי את יצחק קדמן מתדפק על דלתי בשלוש לפנות בקר.

והבקר,

יום שני, התאריך החביב על מורים.... (ותלמידים)

(האמת גם הראשון בספטמבר הוא תאריך חביב, אני תמיד אומרת, שברגע שתאריך זה לא ירגש אותי אני אפרוש.)

קמתי,

התארגנתי ליום לימודים אחרון,

ו...אוּרי קודח מחום 39.3 מעלות,

רצנו לדר' איוב.

רצנו לסופרפארם.

מזל שאבא יכול להשאר בבית...

שנה ראשונה שכתוב לי בתלוש...

"משרת אם"

יום אחרון בשנת לימודים, בו היו לי כל כך הרבה רגשי אשמה,

 על שאני הולכת

 לטפל,

 ללמד,

 להקשיב,

 לחבק,

 ילדים של אחרים

 ואת בני שלי האוצר שלי, נותנת, אמנם הידים נפלאות רק מה אלא לא הידיים שלי.

שנה ראשונה שאני גם מורה ומחנכת, אבל קודם כל אמא.

שנה ראשונה שהבאתי לצערי הרב יותר מפעם אחת אישור על מחלת לד.

שנה ראשונה שאני רואה ילדים קצת אחרת.

רואה בעין של אמא.

קשה לי להסביר מה זה אומר.

זה בעקר בהרגשה.

ושנה הבאה?

רוצים שאצא להשתלמות יום בשבוע.

רוצים שאעשה עוד ועוד בבית הספר.

ומה עם אוּרי שלי???

האם זה נכון עבורו?

האם זה שאהיה עסוקה, אעסוק במה שאני אוהבת, הרבה שעות יגרום לו נזק?

ואולי זה נכון עבורו כי אמא תהיה מאושרת ותקרין את זה עליו.

לא יודעת.

ממש לא יודעת

חופשה נעימה!

היום אוּרי קיבל  מתנה כף ומזלג לתינוקות של טפראוור,

{אגב אני מאד אוהבת את המוצרים שלהם אמנם יקרים נורא אבל..

באיכות משהו משהו}

בכל אופן בערב הכנתי קציצות עוף, נורא טעימות רק משום מה יצאולי ענקיות...

אוּרי מאד אוהב אותן.

שמתי לו בצלחת וחתכתי לחתיכות.

מאיר נתן לו חתיכות קטנות עם היד לפה. אוּרי נהנה הנאה רבה.

 בשלב מסויים, התחלפנו ואני התחלתי לתת לאוּרי לאוכל.

החלטתי לחדש את המזלג, והתחלתי לתת לו לאכול איתו, מהר מאד אוּרי בקש את המזלג.

נתתי לו עם קציצה עליו והוא הכניס לפה ואכל.

אחר כך הוא נתן לי את המזלג כדי שאשים לו עוד קציצה.

כשהקציצה נפלה הוא בעצמו שם אותה חזרה על המזלג.

שנינו גם מאיר וגם אני מאד התרגשנו מחינו לו כפיים.

זה כמובן עודד אותו להמשיך.

אחר-כך הקינוח היה דני תות (אוּרי מאד אוהב את זה)

הפעם נתנו לו את הכפית והוא אכל לבד את כל הדני, ממש עם כפית.

אמנם גם השולחן הריצפה הסינר שלו ....

ובערך חצי מדינת ישראל אכלו איתו,

אבל,

זה היה כל כך יפה לראות את זה.

כל כך מרגש.

זהו הילד עכשיו מוכן לארוחות רשמיות...

ליל מנוחה!

למדתי שיטה חדשה...

    כשאוּרי שלנו מתעורר בחמש בבקר לאכול

וזה יום חופשי שלי או של מאיר או סתם שבת או יום חג, בקיצור שלא חייבים לקום מוקדם,

אני נותנת לו את הבקבוק מאכילה אותו,

עושה "קולות של לילה" ומחזירה אותו למיטה.

והילד ישן עד שבע וחצי..... פרס ענקי!!!

תשאלו מה זה "קולות של לילה" זה פשוט...

כמו בלילה לא מדליקים אור, לא מדברים הרבה ובטח לא משחקים.

והבנאדם...

חוזר לישון.

איזה שידרוג!!!!

ואיך הכל התחיל...

היה בקר שבת, אוּריון התעורר בחמש ורצה מטרנה כמובן שלקחתי אותו, וחשבתי לי, זהו נגמר הלילה.

אבל אוּרי סרב להפרד מקופיף והמוצץ, סימן מובהק שהבנאדם עוד עייף.

אז נתתי לאכול והחזרתי למיטה. אומנם היו מעט מחאות.... אבל מהר מאד הוא נרדם, וקם חדש לגמרי כשעתיים מאוחר יותר.

ככה זה בכל יום לומדים משהו חדש, ואיזה מורה נהדר יש לי.

שבת שלום