מחר האחד בספטמבר.
כל שנה זהו תאריך חגיגי בשבילי,
כמו ביום חג.אני תמיד דואגת ללכת לבית-הספר עם חולצה לבנה.
מחר זהו הראשון בספומבר הראשון שאני משאירה את אוּרי שלנו במסגרת חדשה והולכת.
שנה שעברה הרי עוד הייתי בחופשת לידה.
ההתרגשות רבה.
הלחץ רב.
ואני מרגישה את זה בכל הגוף... הנה הגרון כבר כואב.. ועוד לא התחלתי לדבר...
אז ככה,
אוּרי יהיה אצל לאה, מטפלת שגרה בבנין על-ידינו.
אני בכלל לא דואגת מההשתלבות שלו ברור לי שהוא יהיה מאושר.
מדאיגים אותי הימים הראשונים.
כשנעזוב אותו שם.
האם הוא יבכה?
אחרי כמה זמן ירגע?
כמה זמן יקח לו להתרגל למשפחתון חדש?
לילדים חדשים?
לחוקים וכללים שונים?
כמה זמן יקח עד שלאה תבין ש:
אוּרי מצביע על על כף היד עם האצבע הוא מבקש סבתא בשלה דיסה?
אוּרי מתחיל ליפול כל שניה הוא צריך לנוח?
ובכלל איך הוא ירדם שם ללא קופיפי - ידידנו?
איך אוּרי יתקשר איתה? ועם חבריו החדשים?
איך הוא ישן על מזרן ולא בלול או מיטה?
האם הוא יאהב את האוכל?
אין לי ספק שבסוף הכל יסתדר ....
(ואם לא כבר הודעתי לשלומית... אני אביא אותו אלייך ואלך, את בטח לא תזרקי אותו..)
אבל הכמה ימים ראשונים.
איזה מזל שהשנה החגים רק באוקטובר אחרת זה ניורא קשה, יום מסגרת שלושה בלי מסגרת.
המחיר הגדול שאני צריכה לשלם על היותי מורה הוא העובדה שמחר ביומו הראשון....
רק אבא ילך איתו ולא אני.
כל כך הייתי רוצה להיות שם. לראות במו עיניי.
כל כך היתי רוצה לגונן על אוּרי שלי בגופי.....
היום אחר הצהרים אלך עם אוּרי ללאה, כדי שיכיר אותה קצת ויכיר את המקום,
מחר אבא יהיה איתו ואחר הצהרים נלך לשם שוב...
אני כל הזמן מדברת איתו ומספרת לו שהוא גדול כבר וילך ללאה ויהיה לו כיף חיים.
אני דואגת....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי
