המגירה הוירטואלית שלי

והנה- נסעת.

הרגשת פספוס.

איך לא הספקתי לומר לך את כל הדברים האלו.

כל כך הרבה אגרתי בבטן ולא אזרתי מספיק אומץ כדי להגיד אותם.

אכן כתבתי אותם אבל לא שלחתי לכתובת הנכונה.

הם פשוט נשמרו במגירה.

ועכשיו אני חושבת לעצמי אולי גם זו הייתה טעות?

למה לא אמרתי לך הכל?

בשביל מה שמרתי בפנים? בשבילי?

אין לי אומץ.

אני חייבת להתחשל.

צדקת!

אבל מי יעזור לי בזה עכשיו?

אתה כבר נמצא במרחק אלפי קילומטרים מכאן.

מחפש את עצמך.

מבלה. מכייף.

מתאהב. מתחבר.

אני פה. באותה שגרה מייסרת.

מחכה למשהו, אבל לא באמת מבינה מהו.

מסתגרת בבית. לא אוהבת לצאת.

הזמן שאין רופא לו?

חמק חלף כמו פלא.

כל הצופים כבר קמו.

כל התשואות נדמו.

סוף לסיפור.

אז עכשיו אני מחפשת משהו אחר שיירגש אותי.

משהו אחר לקום למענו בבוקר.

חוויות?

חברויות?

אהבות?

לא ברור מה. אני רק יודעת שמשהו חסר.

אפשר לחזור אחורה בזמן? :(

3>,

מור