אכזבה.
ככה אני מרגישה.
את משקיעה את כל כך כולך וזמנך בפרוייקט הזה, מזמינה אנשים להצטרף.
מבטיחה להם שיהיה הכי כיף בעולם.
מזמינה במאי, ואפילו סבסוד מהמועצה.
מפנה לך שעתיים בשבוע בשביל זה.
מכינה את החברות מהשכבה להצגה בסוף השנה ש"הולכת להיות אחת היפות והמרגשות!!" .
מתווכחת עם המחנכת שלך, שאפילו שהקבוצה מעורבת- יהיה סבבה ואני אסתדר.
עושה מתיחות כל לילה וגומרת לעצמך את השרירים ברגליים כדי להצליח לעשות 'שפגת' מסכן.
עושה טלפונים כל שבוע להזכיר לאנשים להגיע.
מנסה לדובב אנשים שהתאכזבו ועזבו- אולי יחזרו.
ואז מגיע ה-במאי.
חתיך ברמות, שחקן מוכשר שמילים לא יכולות לתאר אותו.
ומגיעה קבוצה שלמה.
וכולן נהנים ובשבילם אלו השעתיים הכי כיפיות בשבוע.
והקבוצה מגובשת.
ובן זוגי היקר איתי יחד באותה הקבוצה.
וגם חברה טובה וידידים קרובים איתנו יחד.
וכולם מוכשרים ומשחקים בצורה מדהימה.
וכל פעם אחרי החזרה יוצאים כולם לאכול.
ויש אוירה טובה.
ופשוט כיף לכולם.
והבמאי המוכשר כותב טקסט.
וכולם מרוצים ומקבלים תפקיד מרכזי ומרשים.
ורק את..
מקבלת תפקיד של ניצבת פרח'ה ומטומטמת עם 7 דקות זמן-במה מקסימום (אם אני אתעכב ביציאה ובכניסה..) ,
וטקסט שילד בגן חובה יכול ללמוד בעל פה.
מתוך 30 דפים של טקסט- אולי ב-5 מהם אני מופיעה.
שקופה.
כאילו לא עבדתי עד עכשיו.
כאילו אני לא "הדוברת של הקבוצה".
כאילו אני לא מתעסקת בתיאטרון מגיל צעיר ועושה הצגה כל שני וחמישי.
כאילו אני לא..
קיימת.
אין לי כוח.
בא לי ללכת.
אני פשוט מבזבזת את הזמן שלי.
חבל על הזמן..
במשך 3 שעות של חזרה אני עומדת על הרגליים 5 דקות.
אין טעם.
אני אוהבת את החברים שלי, אבל העסק כבר מסריח.
פשוט בזבוז זמן.
הזמן הוא יקר.
אני סובלת שם, או קיי?!
אם אני אלך- אני יודעת שכולם ילכו אחריי..
לא חבל?!
ללכת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
