עוד קטע מתוך נסיון להעביר מחשבות ותחושות על הדף. צורך עז בתגובות, מפגשים עם הדבר הזה. מוזמנים!

למה לעזאזל, בזמן שהאדמה בוערת, תרבות הצריכה, הגזענות והלאומנות, הסללת הדרך והקיבעון, הקונפורמיות, ההישרדות והתחרות, כל כך הרבה פועלים על הנוער ומצמצמים את תודעתו,

מדוע בזמן זה אנו פונים דווקא לאמנות?

הכיצד נתנער דרך האמנות? באמצעות ובעצם קיום יצירה בשדה אמנות והתרבות?

מרקוזה אמר שלא ניתן לעשות מהפכות דרך האמנות אך להראות מציאות אחרת, בה אפשר משהו חדש.

הייתי רוצה לומר דבר אחר.

הפיכות לא נעשה דרך אמנות.

אולם, אולי איננו רוצים כלל ב"הפיכה", בשלילת הדבר הקיים אל מול חדש מין היסוד. יש מאין.

ההיסטוריה והאמצעים המתפתחים לבחון אותה מראים כי שום דבר בכדור הלכת ארץ לא נברא יש מאין. גם אנחנו, האנושות, גם החמצן ממנו אנו ניזונים ומתפקדים, הכל נוצר מתוך היקום, מתוך היש.

גם ביצירת אמנות יש יצירה יש מיש. אולם, דרך הניבים המיוחדים של שפת האמנות נוכל לתקשר באופן אחר עם אותה המציאות. לשדר בערוצים שאיננו רגילים לשלוט בהם. אפילו לא מורגלים לגמגם בתוכם..

ערוצי תקשורת אלו מכוחם להבין יותר את המציאות, את היש, ובעיקר את הטמון להיות בה. כאשר אנו משוחחים ונפגשים.

כל מפגש אמיתי מוליד תודעה חדשה אודות המציאות.

אנו מורגלים במפגש ממולל.

טקסט לבן, ריק, "חולי", משודר מאיתנו והלאה ומוקרן בחזרה כל הזמן. כל שנייה. כל רגע.

האם חשבנו אי פעם ממה מורכבת מחשבה? רעיון? תהייה?

האם לא עצרנו רגע לערער באופן שבו חינך אותנו העולם, דרך שפת הדיבור והמלל.

חיזקו אצלנו את ההגייה. נתנו לנו לטעות. עודדו אותנו לטעות (אפילו יש בתינוק המג'ברש מעין היופי!). לימדו אותנו לתרגם את עצמנו ואת המפגשים שלנו בעולם דרך הערוץ הזה בלבד. שם אנו מתקבלים, מסוגלים להתפתח.

מדוע אם כך כל שאר הערוצים אינם לרשות כל אדם? עד גיל מסוים או רק ליחידי סגולה שגם להם אין הרשות האמיתית כיוון שהם יחידים? (מה שוות "מילים" שיש בראשנו מבלי שנאמרו בפני מישהו/משהו? לרוב נשכח מילים כאלה, ויכחדו מן העולם..)

לא ארצה עוד ב"הפיכות" רומנטיות במציאות! כאלה שקורות במיידיות: ברגע שלטון נרמס, קמים בבוקר למציאות יפה ושמשית.

לא עוד במחשבות אודות מציאות נחרבת מין היסוד ואחת אחרת מציצה מתחת לעריסות,

כיוון שהאמת היא שהמציאות ה"אחרת" בעצם כבר קיימת.

כלומר,ההזדמנות למפגש אמיתי בין לפחות שני דברים נוכח.

כמו שנאמר קודם על הנוער,  התודעה שלנו מצומצמת. אנחנו מתרגמים  את המחשבות שלנו ושל אחרים דרך ערוץ אחד בלבד. ערוץ הפרוץ בידי כל כך הרבה פוליטיקה , משחקים, מניפולציות ומסחר.

אנו אומרים בתנועה שדוכאנו. שאנו עדיין מדוכאים. מנסים להשתחרר כל הזמן במין מאבק אינסופי,

תוך כדי שאנו חיים באותו משחק, כשאומר, אנו תודעתית משדרים באותו ערוץ פרוץ!

אל לנו לחשוב כי אמנות מהפכנית הינה אחת כזאת שמעבירה מסר, שמעוררת מתוך הייאוש הגדול על חורבן המציאות. היא איננה מהפכנית, כיוון שלא בוחרת במאבק הנכון(או אם לומר לא משתמשת בכלי הנשק הנכונים..). אופיה מעיד על בחירה באותו שדה מאבק ועל כן באותן תוצאות כשהוא ידוע מראש.

גם אם היסטורית אנו מכירים מהפכות תרבותיות שבהן נכתבו שירים או הצגות חסרות תקדים שפרצו אל תוך תחומים ותכנים שלא שוחחו בחברה. שהביאו מנהיגים לידי החלטות חדשות מתוך התעוררות העם.

אני מאמינה שאנו מחויבים גם את ההיסטוריה לבחון דרך עוד ערוצי תקשורת.

אולי אף נגלה שאיננו יוצרים יש מאין גם בחינה זאת.

אינני עוסקת בכך דיו בכדי להביא דוגמא מין העם. אך אביא דוגמא על הרגאיי, מתוך בוב מארלי.

מוזיקה זו יש בה הרבה אמת. היא מדבקת. בעלת שורשים דתיים (חלקם באופן משונה גם ציוניים).

ומה שמעניין בה שהמילים, למרות פירושיהן השונות, הינן מרכיב שולי.

מוזיקה כזאת הצליחה לסחוף עם. למשוך את מחולליו (מארלי ולהקתו) להגיע עד למרכז ההתרחשות הפוליטית במדינתם במהלך מלחמת אחים קשה. במהלך מופע שלום שלהם מארלי קרא לשני המנהיגים לבמה והם לחצו ידיים, כסמל – לא להשמיד את הקיים, אלא כדי לראות את האפשר בתוך המציאות הקיימת.

מארלי לא הגיע ממקום אחר. ממציאות אחרת. הוא גר בתוך הצפיפות הנוראית בשכונה ענייה בדיוק כמו מרבית עמו בג'מייקה. אך משהו, בתודעותו הנערית, דבר לא מוסבר לנו עדיין (שוב, אין לנו הכלים להגדיר זאת לעצמנו), בסיכוי הניצחי הקטן הזה, איפשר לו לתרגם את עולמו דרך עוד שפה.

(יש האומרים גם כי היותו חצי לבן נתן יותר לגיטימציה מאיך שסביבתי הכירה בו לחרוג, אך אין זה מקרי שעשה זאת בנעורותו..)

זוהי הסיבה שעלינו, כתנועה שרוצה להיפגש עם החברה הישראלית ,שרוצה לחולל במציאות ולא במנותק, שרוצה להתייחס באמת ולא ממקום חיצוני ושופט, ללמוד לדבר בשפה זו.

בשפה שבעומקה, באמת שלה, מעצם היותה שפה, מצליחה לחמוק מפוליטיקה מפרידה. מצמצמת. מצליחה להפגיש, לחבר, דרך ערוץ רגשי יותר, חושי, אנושי.

בואו נמצא את ערוצי התקשורת הרחוקים מאיתנו. בואו נגמגם בהם יחד.

בואו נלך לקצה של גבול היכולת, ללא מילים כלל, ללא כתוב, ללא חול, ונפרוץ אותו.

בואו נצליח לחזור למילים דרכם מדברים עם שאר העולם באופן אחר. באופן שלם יותר

כך אולי יבינו אותנו טוב יותר , אף מבלי אולי להיות בדיוק באותו פרקסיס לא מוכרע עד הסוף,

כך נצליח להתחבר. להיפגש. לראות ולקיים מציאות. אחרת.

(מתוך מפגשים מודרכים, מדריכים, שותפיים אודות מאבקנו כתנועה על מרחב הנעורים, חיינו. כל"ת הפועל. 7.3.2013)