יש רגעים

שמרגישים שחייבים ללכת

כאילו אין ממש אפשרות אחרת

התהום נפתחה

ואין כבר דרך חזרה

צריכה ללכת, רק קצת

ממקום שאפשר לראות את הנוף מרחוק

מקום שאפשר ממנו לדעת אם להתקרב שוב או לא

במקום שרק בו אפשר לחוות יופי

וכשחוזרים יש אולי יותר כוח

לעשות את החלק

או

במקרה השני

להרגיש שאני לא החלק המתאים וצריכה למצוא לי נוף אחר

זה מוזר לחשוב ככה

אבל אולי גם משחרר

 שיש את האופציה הזאת

יותר מדי שנים לא הרשיתי לעצמי

לאחוז במחשבה

שישנה האפשרות ללכת