מצב כזה של חוסר אונים. הרי אני אומרת מה שאני מרגישה וחושבת מפורשות ולא מחביאה אף קלף בשרוול, כולם על השולחן, אז איך יכול להיות שהוא פשוט לא קולט?
אני בהלם כל פעם מחדש שהוא שואל את השאלה שבתוכה נכלל השם שלה כשרבנו על זה כ"כ הרבה פעמים ואפילו נפרדנו בגלל זה פעם אחת.
ואין לי עם מי לדבר, כי **** לא עונה, ו*** עם החבר והיא לא ראתה אותו כבר המון זמן, ועם ***** אני בכלל לא בקשר. בערך.
האמת שיש לי, אבל אני סתם מפונקת ולא רוצה להתפשר על פחות מהטוב ביותר, מהחברות הטובות ביותר, אז כנראה שאני לא אדבר את מה שרובץ על לבי היום.
חשבתי... לא יודעת... שהוא היחיד שבאמת מבין אותי, שעליו אני יכולה לסמוך הכי בעולם. אחרי הפרידה הראשונה שלנו הכל התערער איכשהו, הכל התבלגן ויצר לי במוח ובלב סערת רגשות עם המון צבעים שניתזים לכל עבר ומרוב בלאגן לא רואים שום דבר ולא מבינים מה קורה. כמו עכשיו. איך יכול להיות שאני מסבירה ומסבירה והוא פשוט לא מבין?
לא בכיתי היום בגלל זה. אולי בגלל שאני המומה מדיי ולא מעכלת, או שאני לא נותנת לעצמי לעכל כי כבר פיתחתי מנגנון אנטי-דיכאון שכזה, או במילים אחרות: הדחקה.
מה, הוא רציני? הוא באמת שואל ברצינות? זה נראה לי כ"כ מגוחך פתאום. "את מעדיפה שאני אסתיר ממך?" הוא בכלל לא הבין שזה לא העניין. הוא לא הבין שהעניין הוא שהוא חשב על זה בכלל מלכתחילה, וניסיתי להסביר אבל הפה התייבש וכבר לא ראיתי טעם, כי מיליון פעם כבר הסברתי ומיליון שיחות היו לנו על הנושא ומשום מה אנחנו תמיד חוזרים לאותה נקודה.
אז שיתקשר. מה אכפת לי. מצידי שיתאהב בה. אין לי כבר כוחות נפשיים להתעסק בזה, ואולי מוטב לי שהוא יעזוב אותי ואני אשאר בודדה. זה יכאב בהתחלה נורא, אבל... חייב להיות עוד מישהו בעולם הזה שירצה להיות איתי, לא? בסה"כ, אני לא בתאדם עד כדי כך נוראית, והיו כמה שהתעניינו בי. למרות שאני לא רוצה אף אחד אחר...
אבל אני חושבת שאחד הדברים הבסיסיים בקשר הוא תחושת בטחון, שזה דבר שאבד לי בפרידה הראשונה שלנו, והוא, החבר, לא בדיוק מתאמץ להחזיר את הרגשת הבטחון, אז היא לא חוזרת.
זה לא שאני חושבת שהוא יבגוד, הוא לעולם לא יבגוד, פשוט לא הטיפוס, אבל התאהבות במישהי אחרת? יש סיכוי. ודיי גדול, אפילו, אם מדובר בה. כי הוא כן הרגיש אליה משהו, אפילו אם זה היה "רק לשנייה ואז זה נעלם, וזה רק כי הייתי מבולבל, הקרנת רגשות כזו ממך אליה". נשמע כמו זיון שכל. אבל הוא אף פעם לא משקר, אז זו סתם פלצנות לשמה.
נראה לי מגוחך כ"כ שאני צריכה להסביר את עצמי בכל פעם מחדש על אותו נושא. זה משהו שהוא כבר מעבר ליכולת שלי. אני לא רוצה להכריז שוב על פרידה, מספיק, היו-יו הזה מיותר, וזה מתחיל להיראות כאילו אני סתם משתמשת בפרידות כנשק במריבות שלנו. זה כ"כ לא ככה. אני פשוט לא רוצה, לא יכולה, לא מסוגלת להסביר את עצמי מיליון פעם באותו עניין. וזה לא שאני לא יודעת להסביר את עצמי, למזלי ניחנתי בכושר ביטוי מעולה, והוא מבין מה שאומרים לו, רק שתוך 5 דק' הוא שוכח, וכמו ילד קטן שצריכים להסביר לו דברים שוב לא מבין מה הבעיה. האמת, הוא מבין, אבל כנראה שלא כ"כ מזיז לו.
לא מזיז לו פשוט שמפריע לי.
"טוב, תתקשר אליה"
"זה טוב כועס, טוב של סבבה, או טוב של 'זה מציק לי'?"
והסברתי שהוא יודע שזה מציק לי. הוא לא הביע נכונות לא להתקשר אליה, ושוב אני יושבת ומסבירה לו שעצם העובדה שהוא רוצה להתקשר אליה מפריעה לי. והוא לא מגיב. כי לא אכפת לו שזה מפריע לי, רק אכפת לו אם אני אכעס אח"כ או לא, אם הוא "יאכל סרטים" על זה או לא. מה שאני מרגישה לא נכלל בכלל במשוואה. עובדה, אם היה נכלל - הוא לא היה שואל אם הוא יכול להתקשר מלכתחילה כי ברור לו שזה מציק לי. הוא רק רצה לקבל את האוקיי על זה כדי לא "לאכול סרטים" ממני אח"כ.
אני לא יודעת מה לעשות עם כל המצב הזה. באמת, אני פשוט כבר אובדת עצות. להפרד שוב? זה כבר ייראה כ"כ מגוחך. לבטוח בו ולרדת מזה? בסדר, אני יכולה לעשות את זה, אבל מה אני יכולה לעשות עם העובדה שלא אכפת לו מדברים שמציקים לי? כי אם זה ככה בנוגע אליה - זה ככה בנוגע להכל. ברגע שלא אכפת לו - לא אכפת לו. הוא מעמיד את הרצונות שלו לפני ההרגשה הטובה שלי, וזה דבר שאני בחיים לא הייתי עושה לו. בחיים. כי ככה לא מתנהג בנאדם שאוהב. אז האישיו שלי בעצם פחות קשור אליה ויותר קשור לבעיה הזו, כנראה הקטע איתה כ"כ מציק לי כי בזכות הקטע איתה אני בעצם רואה את היחס שלו כלפיי ואת זה שהוא מעמיד את הרצונות שלו לפני ההרגשה הטובה שלי. זו לא בעיה שהולכת להיעלם, וכנראה שהוא לא קולט שזה, יותר מהקשר איתה, מציק לי.
מה עושים במצב כזה? מה? הדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו זו פשוט פרידה. סופית. לגמרי. מצידי להתאבד אח"כ. כי אני פשוט לא יכולה להיות עם מישהו שזה היחס שלו כלפיי, למרות שאני אוהבת אותו יותר מדיי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
