ניצוצות השראה, אך האויר צלול מידי ואין בו דבר מחוספס המאפשר להבזקי האש לנעוץ להבה ולהתלקח. 

כמה פעמים ניסיתי לעצב את השלולית הזו, ובסוף כל ניסיון, כנעתי ושיניתי מצב צבירה. 

אך כל שינוי מלאכותי, בסופו של דבר, חוזר למקורותיו. 

בית זה פיקציה. 

אירוני לחשוב שכשהופכים את נועם המילה המתקבלת הינה ״מעון״. בית. מקלט. 

הרבה שקעים בקיר הזה, וההתעסקות העיקרית שלי בתקופה האחרונה היא לדחוס גבס לתוכם, בתקווה שלא ירגישו בתרמית.

כל זה במסווה של חיפושים. 

האיקסים נערמים על הימים שקיבלו מספרים ושעון עצר, ובקרוב אתחיל לצעוד במסלול שבחרתי לעצמי. 

בחילה. כרגיל. 

כאילו מר פחד וגברת התרגשות תפסו מקום ברכבת-איברים הזאת,

שתפקידה בפועל, לא יותר מלמרוח את דופן האיברים הפנימיים  

וכרגע זה נראה כמו יצירה מודרנית של עירבוב צבעים (נאמר בזילזול רב)

צבע אחד עז ובולט. 

באותה הרכבת, מישהי תפסה את המקום האחורי, שבדרך כלל מי שמתיישב בו,

הם אותם רועדי-ביטחון שצריכים לראות מה עוברים הקודמים ברכבת. 

אותה אחת הינה האמונה.