מעולם לא הצלחתי לארוב לרגע בו נופחת באנשים חשיבות.
דקיקות מעבר עד חידלון הראייה.
ברגע שמוזיקה נעוצה באוזניים, עושה את זממה בנפש הנוזלית אל מולה,
המסילות החלודות מפריחות אבק לתנועתן של מגירות תת המודע.
שיר ששייך לאדם אחד נהפך ברגע לשלך. ובקיצור- הזדהות.
אנו אוספים אל חסותנו אין סוף בני אדם, אם אנו רוצים ובין אם לא.
הולכים ברחוב, מביטים אל תוך עיניו של האדם הצועד כנגדנו, מולנו, ומישר אלינו מבט חזרה.
מבט ישר הוא סוג של התחייבות. של השמטת מילים עירומה.
אנשים מעטים מוכנים להתחייבות כזו מול האנשים המוכרים שלהם,
אך ברגע הזה, הרגע העדין והאפוף מיסתורין הזה שנמשך לא יותר ממקסימום שנייה, כולנו מתמסרים.
וכאן זה נהפך למוסכמה.
אותו האדם נשכח מאיתנו לאחר לא יותר מדקה.
אתם מסגולים לספור כמה אנשים כאלו אספנו בחיינו? כמה מהם נראה שוב? קרוב לוודאי שאף לא אחד מהם.
אני יושבת כאן ומנסה לחזור על אותם הרגעים האלו, רק ביממה האחרונה שעברה עלי, וכמעט לא מצליחה להזכר באף לא תוו-פנים אחד.
אנו נותנים רמות חשיבות לאנשים שבחיינו, או שעלו בראשינו באותו הרגע.
מה קורה שאדם שנמצא בחלק העורפי שלך, מצטייר בשיר שאתה שומע?
אתה כנראה יודע וחושב יותר ממה שאתה מוכן להודות.
אינסטקט לא רצוני למצמץ ושוב פספסתי את רגע המעבר הזה...
הרמות משתנות, אפלטונית ורומנטית.
ואני בכלל מפחדת מבני אדם.
"תבטיחי לי גם את שתתני למישהו להכנס לך ללב"
"אני מבטיחה. באמת."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
