ושוב מעלינו הבצורת. השמיים מאופקים ובולעים את יגונם אל כיסי ענניהם. האדמה כבר חרושה קרחות. בלות הזהב כבר נאספו ומאותה אדמה סדוקת שפתיים נפלטות אנחות של חום. אדים שמטשטשים את קו האופק הארצי ופעמים ספורות בהם אני מוכנה להשבע שבאוזניי מתנגן הפסקול של המערב הפרוע.
ביקשתי לעצמי את יכולות השמיים, יכולת איפוק ורסן לתקופה, וברגע שמגיע הזמן גירוי קטן למען שופכין הרגש. אך לאותה הבקשה אותיות קטנות. והינה קיץ והתבצרתי גם אני, תרתי משמע. מאופקים ומנשבים את רמיזות הרגש בדמויות ענן הרחק מהם. אף טיפה לא תרד. וכמוהם גם אני, אף לא דמעה. הימים הרומנטיים של זוגות ספוגי גשמים, לא יותר מזיכרון כתובים שקיבל צורה של שמחה בורתית.
אילו יכולתי גם אני להתמסר, כמו שמסורה אני לחורף, כמו שהגשמים מסורים לארץ. רק את הנשמה אשאיר בקירבי לנוכחותו. והגרון כבר לא יצטמק לנסיונות הרטבת החיך, ולא אתפלל לגשמים לאורך כל ימות העידרו.
תמיד החורף הביא איתו ערך מוסף, ועד שיגיע גם הפעם, קיים בי חלל גדול משניתן לאמוד.
תמיד עונות יעלו לי אסוציאציות מסויימות. לכן קראתי דברים שנכתבו לפני שנה וחצי לפחות. זה רחוק מאיתנו שנות אור, אך זה לא נשכח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
