אני כלכך צריכה את הסערה הזו. נזקקת לה כמו החקלאים הזורעים ומסתכלים תמידית השמימה בצפייה ליורה. מתפללת לסערה הזו שתשכתב מחדש את חוקיות כוח הכבידה. שתהדוף בנשיבתה את השלטר ותנטרל את המשיכה שלנו לקרקע. שתנתק את כפות רגלי, היחפות כהרגלן, מהארץ אותה שחרשתי במו אצבעותיהן. את ההוריקן שיטלטל את גופי. שיקרע את בגדיי. שיטיל לאדמה בעוצמה לא יתוארת כל איפוק ורסן וישבור לאין ספור רסיסים כך שבשום דרך לא אוכל לחבר אותם ברגע שארגיש שאני מאבדת את השליטה שלי. מחלת השליטה. שהעיניים שאני נשאבת לתוכן יראו בדיוק את מה שאני מוכנה ומשדרת. שהמגע יהיה צפוי ומכוון. כל רגש חיובי חייב להיות בסביבה המוכרת. מגודר היטב לנגד כל התפרעות אפשרית. לשלוט על כל עשרת החושים. 

אז כן, הנזקקות שלי לחורף חובה בתוכה המון צרכים אישיים. אישור להרפיה. אך למען האמת, ככל שאני פורצת את הסכר הזה, אני שמה לב שכל הנאמר סותר את עצמו מתחת לכל הסוודרים שאני כלכך אוהבת ללבוש. שאלו למעשה מאפייני החורף שלי.. להסתיר כל קימור שאני מתביישת בו מסיבה כלשהי. מיליון שכבות ארוגות שמשאירות אפיפי מיסתורין למסתכל. אני נהנת לראות את החידות בעיניים אך נהנת יותר כשמבקשים תשובה ו(מהמון תסביכים פנימיים שאני מודעת אליהם אך אני נוח לי ללכת למקום של משחקי סירוב) אני אומרת לא. 

איפה הסופה הזאת? שמרקדת דלתות במשקופיהן. שתולשת עשבי סבך משרושיהם. שמנפחת את ראותיי באויר שלא הכרתי. 

שפורמת את אותם הסריגים... אותם הסריגים שבשבילי הם יותר מלבוש. הם אות פסיכולוגית. 

וזה.. הכי פתוח שהסכמתי לעצמי לכתוב.