שעון הגשם שלי מתח מחוגיו והרעים פעמונו. אותם העננים שעיניי סורקות בשמיים כל הירח האחרון, הגיעו, ובביטנם בשורות טובות. הם עורכים את הארץ למשקע, כמו שעורכים שולחן דל לארוחת חג מלאת כל טוב. הצמחים המצומקים פותחים לועם בציפייה להשקיית השמיים. הכל מוכן. הרוח מפשטת את הבשורה בשמלתה הקרירה ואוי, ליבי ליבי, יוצא מחזהו כדי לזכות במראה יחיד במינו זה. וכשם שליבי יוצא למען המטיב לו, יצא גם גופי. נסעתי לצפון לצוד את היורה. קשה לי להסביר, הרגשתי. כמו אם שמחוברת ברחמה וברוחה לילדיה ומרגישה כאשר קורה אסון, כך אני מחוברת ומרגישה בשובו. ישבנו וארזנו את הבית שלה, מדברות, צוחקות, כרגיל. ולא בשליטתי, השתקתי אותה. שקט. ואז תוף קטן הקיש בגג. הטיפה הראשונה. חייכתי. החיוך את הראשון של החורף הזה. רצתי החוצה לחצר שחצובה בצלעו של ההר, יחפה כמובן. לא היה זמן (או רצון) לנעול נעליים ולפספס את הטיפות הראשונות. הסתכלתי לשמיים המרופדי ענני גשם והמשכתי בחיוכי.