גדל לך זאב בעדר כבשים והרי לך כבש נוסף, רכוס במעיל פרווה ושיניי בשר רדומות.

קח לך יען גנוזת מעוף ושימה חודשים בלהקת חסידות.

ברגע הנדידה, קלילות רגליים ודואות במפרשי כניפהן, יתלשו מנופם המוכר לטובת מסע אל הנוף האחר.

והרי לך יען מגושמת בעלת אמצעים לא מספיקים לתעופה, שבורת חלומות, כנפיה לא ידעו עננים לעולם.

קח לך שוטה וזרקהו אל תוך ההמולה המאופקת בתירוצי הנימוס והנורמל, והרי לך אדם לוקה שיגעון.

מוכה חוסר היגיון ושיקול דעת משובשת.

אך קח לך את אותו המשוגע ושימו בין אמנים, והרי לך, יוצר גאון.

קחו אותי ותלשוני משורשי הבוציים, ושיתלו אותי בכל נוף אחר, קצת יותר ירוק ונושם.

והרי לכם, לא עוד עשב, אלא פרח יפייפה.

האמנם?

ואולי זו אותה אחיזת עיניים ובעוד רגעים ספורים תאבד תחושתה ותיאחוז בכזו חוזקה, עד פציעת האשליה?

ואולי השוטה הוא אני, מוסוות היטב בסביבה יציבה.

האפשר לדכות נפש פגומה בהרחקה מן הנסיבות?

״נועם, במחזה שכתבת בחרת בדמות ראשית לא בריאה בנפשה. אך מה התהליך  שבחרת להעביר אותה?

הרי להחלים מהשיגעון לא תוכל עולם״

-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-