מתחשק לי לכתוב על סצנות שימחה דהויות..
כאלו על גבי פילים נילוניים שבהתאמצות קטנה, בעצימת עין אחת,
רואים חלקת חיים.
מתחשק לי לכתוב על הפילים,
הלא משודלים לפרפקציוניסטיות שבפוקוס.
על הפאוזה של רגעים ספונטניים.
הטשטוש היפה הזה,
של תנועה שמחה.
של נדנדות בציר זמן, מעלה ומטה.
ודשא פרוע המזדקף מתוך אדמה לחת-תפנוקי- שמיים.
וזוגות זוגות צומחים מתוכה כשדות חרציות.
ואלו הזוגות פורחים בכל עונות השמיים,
נרטבים מזיווג של טל-שחר וצמחייה פרועת משחקים.
כולם מתיילדים כשמדובר באהבה.
אלו שעוד לא נכנעו לעולם הציני שנוצר לה היום.
גם האהבה כמונו,
מתרחקת מעצמה ומנסה לחזור דרך האנשים.
ואלו רחוקים בעצמם.
רק האוהבים מתוך הפילים,
ידעו לאהוב ולחפש חיפוש שאינו מרחיק לכת,
בזמן שאנשים בודדים חוצים יבשות.
ובכל הזמנים
על אותו הדשא בריבוע של זיכרון,
פורענויות של אהבה.
על חלקת דשא קטנה,
בתוך מסגרות ניילון חומות-שקופות,
והשקיעה שמשתקפת בחיוך לא תועה שעוד עתיד להסתמן עד מתחת לעיניים גישריות.
מתעקלות בשביל האונייה שמפליגה תחתיהן.
אני רק רוצה לחיות את הצילומים ההם.
אני רוצה לתלות את כל הפילים ששמרנו בארגז
קרטון שאיבד את הצורה לאחר שעמד חורף ללא מחסה
על קירות חדר עגול, בספירלה...
ולהסתובב במקום..
עם ידיים פרושות בחופשיות והנאה
ולא בכדי לשמור על שיווי משקל.
כמה זמן לא נתתי לעצמי להסתחרר.
ובסיבוב שיכור שלא נגמר
ועיניים שבאקראיות עוברות על הפילים
התלויים על קירות החדר העגול,
הכל מוסרט כמתרחש.
וזה הסרט הטוב ביותר.
הזיכרונות שלא שלי ושעוד אאמץ אלי.
סבא וסבתא,58 שנים יחד. ואהבתם טבועה על גבי פילים ושקופיות.
סבא היה צלם מקצועי, אך הרבה מטושטש.
במכוון.כאילו טשטוש מסמל שמחה אותנטית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
