אני ידעת שאני כבר לא מעדכנת בזמן האחרון,אני משקיעה יותר בבלוג השני שלי.מצטערת.
דפדפתי בין התקיות במחשב שלי ומצאתי שיר ישן שכתבתי,הוא יותר סיפור מאשר שיר...הוא לא יפה, אבל ישלו מוסר השכל וזה מה שחשוב לי, בעיקר.
כלואה בעולמך.
כתבה: אני בשנת 2006
את חיה במקום שאף-אחד לא רואה
רק הוא בוהה בשער ומחכה
מדוע את מתעקבת? מפקפק בדבריך
אולי שכחת שהותרת אותי מאוחריך
את מתרוצצת בתוכו,לא מפחדת להכאיב
את רק הזיה ואותך המוחשית לא יוכל להשיב
כל הומיה גורמת לו להאמין שחזרת
הוא ממלמל לעצמו כל משפט שאמרת
זכור את החיוך,שכח את כל השאר
היא הלכה,הופנטה.תבין כבר מאוחר
תשאיר את הסיבות לגעגועים מאחור
כעת הגיע הזמן להרפות ולחזור
הלכת בידיים רקות,בטוחה שתמלאי את החסר
מעבירה יומיום לבדך.מרוצה.רוצה להשאר
את שברת את הנדר כי לא תחזרי שוב אליו
נשכחו המילים והנשיקות שמוכיחות כי הוא אהב
אמרת שאת רוצה לפרוש כנפיים,
לחוש את החופש
אמרת שאת רוצה לגעת בשמיים,
לברוח מהיובש
אבל כעת את מסתגרת, כלואה בעולמך
והוא עדיין יושב ומחכה.מדמיין את בואך
זכור את החיוך,שכח את כל השאר
היא הלכה,הופנטה.תבין כבר מאוחר
תשאיר את הסיבות לגעגועים מאחור
כעת הגיע הזמן להרפות ולחזור
והוא עדיין יושב שם, באותו המקום
הוא בא ערב-ערב נושק לך לשלום
היא עדיין נמשכת,אותה האשליה
הוא לא משלים עם מותך,הוא חי בהזיה
אחרי שקראתם את הבית האחרון תקראו שוב את השיר ותבינו שכל מה שהוא הריגש,כל מה שעבר עלייה היה בעצם רק אשליה,
רק אשליה כי היא מתה...הכל בעצם מתחבר לבית האחרון.
הבתים כתובים על האישה שמתה ואילו הפיזמון מוקדש לאהובה שאינו משלים עם מותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
