לשים את האוזניות,להגביר את המוסיקה.לנסות להתעמק במילים,במנגינה. לנסות להתעלם מהצרחות.

ככה אני בורחת.

_ _ _ _ _

אני זוכרת, בימים ההם,כשהכל נראה בגובה העיניים,קרוב.ניתן להשגה לו רק הושטנו את ידינו.

אני זוכרת ילדה קטנה,בת 4, עם חיוך משוּך על פניה,שתי צמות ופוני שהסתיר את העיניים.ילדה שמייחלת למותה.

נשבר לה,כל לילה לקבור את הראש שלה מתחת לכרית הדקה בתקווה שתצליח להסות באוזניה את הצווחות.

אותו משפט שחוזר על עצמו ערב-ערב,"שזה ייגמר כבר, בבקשה".תפילתיה לא נענות.זה ממשיך.

מספר דמעות נשמטו מעינייה ונספגו בין חוטי הכותנה בסדין הלבן...זה שמסורטטים בו כוכבים.זה שמוכתם בדם.

ואז,שקט.  

"זה הפסיק" גמגמה.

"אההה!"    -      *בווםםם*-

הוא סטר לה.היא טרקה את הדלת והלכה.

"אמא לא תשן בבית הלילה," אמרה הילדה  "כמו כל לילה"

בת 4,כבר לא כל כך תמימה.מבינה בדיוק מה מתרחש סביבה.

"אמא שיקרה,לא קיימת אהבת אמת.הם לעולם לא יוכלו לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה.

ואני, כשאני אמצא את אהוב ליבי, גם אני אוכתם בנקודות סגולות וכחולות לאורך כל גופי? 

גם ממני ינזלו מים בצבע אדום? אלה שאמא תמיד מנסה להחביא ממני ומכסה אותם בבדים לבנים.

גם אני אתייאש ואפסיק להלחם על כבודי?אפסיק לחפש את האחד הנכון,כי אולי בכל זאת טעיתי בבנאדם...."

"לא רוצה"

והיא עולה על העץ שבחצר האחורית בביתה, ומתחילה לשיר.

היא אף פעם לא סיימה את השירים ששרה, היא האמינה שאסור לקטוע שירים.אסור להפסיק את המנגינה.

היא שרה למשך שעות.

ילדה בת 4, מסתכלת לשמיים בערגה,מנסה לדמיין איך החיים יראו בלעדייה.

ילדה בת 4,מטפסת לצמרת העץ.מנסה לדמיין איך היא תרגיש בלי המלחמות כל לילה.זה יחסר לה?

ילדה בת 4,מחייכת לעצמה, מנסה לדמיין אותה למראה הכנפיים המרהיבות וההילה הזהובה שכותרת אותה.

ילדה בת 4,אומרת שלום בפעם האחרונה.       מגישה את כף רגלה קדימה,לאוויר.

נושמת.

עוצמת.

שלמה עם ההחלטה.

בת 4 הייתה כשמתה.חכמה ומאושרת מתמיד.

"היא אף פעם לא סיימה את השירים ששרה..."

הם יתנגנו לנצח.