הוא מתיישב.פותח את המגירה,נובר בין הדפים,מוציא ספר עטוף בכריכת עור שחורה.שותק.   הוא מרים את העט,טובל אותו בדיו השחור.מנער את הספר מהאבק ,פותח בנקודה שסיים.שותק.הוא כותב במרץ.השמש מסיימת בקרוב את מסלולה.מחשיך.  הוא לא מניח את העט לשניה. היד שמתאמצת כל כך מתחילה להתעייף, אבל הוא לא מפסיק.שותק.  עפעפיו נעשים כבדים,מכסים לאט את העיניים הרפות,אבל לא הוא מספיק לכתוב,והוא עדיין שותק.עוברים ימים.השמש והירח מתחלפים במהירות,והוא עדיין לא חרג מתנוחתו היחידה.העט מתחיל לגמגם לקראת הסיום,אבל זה לא משנה לו,הוא ממשיך לכתוב.  מילים אחרונות מוצאות את מקומן על פני הדף הנותר,והמילה המסכמת "סוף" שסוגרת את הספר.

ערב-ערב הוא מוציא את הספר ,קורא אותו מבראשיתו ועד לסיומו, ומוסיף עוד פרק ועוד אחד ,בספר נוסף.

ובליבי אני מבקשת להוציא לו את הסוללות מגופו, אבל אני לא יכולה להשפיע כשאני בסך הכל בובה,בעלת הבעת פנים אחת ויחידה,מונחת על המדף, צופה באותו אחד שמשכתב את חיי.   כל פרק הוא בדיוק כמו הפרק שלפניו. מחזוריות.

בכל ערב, כשהוא קורא שוב ושוב את הספר שכתב, הוא מאתר כל כך הרבה שגיאות.לא שגיאות כתיב אלא שגיאות בחיים שהוא יוצר לי.

הוא כבר לא יכול לחזור בו, מאוחר מידי. הדיו טבוע בדפים,וישאר שם תמיד.הוא עדיין שותק.

בסוף כל פרק הוא משאיר דף ריק.הוא אף פעם לא נגע בהם,לא חשב לכתוב בהם ולו מילה אחת. הדף הזה הוא בשבילי, שם אני יכולה לשכתב לעצמי את סוף הפרק, לתקן את הטעויות שהוא עשה...אבל אני בסך הכל בובה, בעלת הבעת פנים אחת ויחידה,בלי כוח להרים את העט ולתקן.

כנראה שהדפים ישארו ריקים.תודה על ההזדמנות.

_  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _  _ 

אני קוראת את הסיפור הקצר הזה מספר פעמים,אחת אחרי השניה, ואני מבינה ממה שכתבתי שאני מפילה על אחרים את הטעויות שאני בעצם עשיתי, שאני בעצם עושה , אבל באיזשהו מקום, אני לא היחידה שמתערבת לעצמי בחיים, מישהו משכתב אותם, כל פרק דומה לקודמו, אני מוצאת את עצמי שוב ושוב באותו התסביך שהייתי בו פעם,רק השתיקה והניתוק מאנשים שחשובים לי גורמים לדברים להסתדר, אבל אני לא רוצה לנתק קשרים, אני בסך הכל רוצה יכולת ביטוי גבוהה יותר, ככה שאני אוכל להתמודד עם אנשים פנים מול פנים מאשר לברוח.

מצחיק, אני מוצאת את עצמי שוב באותו הסיפור,כבר בפעם השישית, אני לא לומדת לדבר...אני מבטלת את הזכויות שלי.

פשוט לא מסוגלת.