לפעמים הרצון היחיד שמנדנד בה הוא לנוח.בלי תשוקות,בלי לבזבז כוח על נסיונות,בלי לנסות לרצות את כולם.

כשהיא מסתכלת על השדות הירוקים ועל אחדי הגיבעולים שצצים מעל לשאר,נותנים לנוף הזה להראות מעט שובב ולא צייתני,אפשר להבחין בחולמניות שבעינייה ועל רצון נחבא להבלע ברכות הזאת.וּכשהיא מסתכלת על השמיים הצבעוניים,כשהיא מנסה למצוא את החוטים שמחזיקים את העננים בתכלת המלוכלך ומונעים מהם להשתלב בעולם הנמוך והאפור שלנו,העיניים שנרכסות כמעט לגמריי ונגלות רק לשמש שמצליחה לחדור בכל אופן,מאפשרות להבחין בעייפות שמכה בראשה.

בזמן הזה,המחשבה השכיחה ביותר היא בעצם הרצון הגדול ביותר שלה.

פשוט לשכב קרוב ללילה.בין לישון לבין למות. לחיות את החלום.לדעת שמה שמתרחש לא באמת קורה ושבקרוב היא תחזור לעצמה.לא לפחד להפסיד.לא לדאוג לעתיד.לא לפחד לאכזב. לא לדאוג למראה.לא לפחד לדבר.לא לדעת אהבה.לא לדאוג להסתיר.לא להתעקש לשקר.לא להתעקש לאמת.להעניק את הנשמה שלה לאחר,לתת לו לטפל בה כדי שהיא פעם אחת תוכל לנוח.

היא לא תארה לעצמה שיש בה כל כך הרבה כלום.היא לא חשבה שהיא כל כך מרושלת גם בדברים שאוהבת לעשות.

הראש שלה מחולק לעשרות מקומות.לפעמים היא מרגישה כאילו כל המקומות הללו מושכים בשיערה בחוזקה.מכאיבים לה כדי למשוך את תשומת ליבה ולגרום לה להתייחס רק אליהם.

מותשת.מפחדת לגורלה כי יודעת שבמוקדם או במאוחר ייגמר הכוח לנסות.מתהלכת על רגליים, שרועדות מהמשאות הכבדים שסוחבת על כתפיים צנומות.בנתיים היא חזקה למרות הכל. אין לה ברירה אחרת מאשר להמשיך,ואם כבר להמשיך ,אז לנסות לעלות על ציפיות של אנשים יקרים.אסור לאכזב.

כל זאת סיפרו לי עינייה.