זה החפץ היחיד שנשאר ממנה,תופסן שאסף את שיערה המלא והגלי.

תמיד כשענדה אותו, יצאה לרחובות.רקדה בנחושיות ,היה אפשר להבחין בלהבות שבעינייה.כלכך יפה.

הציבעוניות והמיסתוריות איפיינו אותה.לא אמרה דבר, התנועות דיברו בשמה.

טבועה בזיכרון בשימלה האוורירית שהונפה למעלה בכל סיבוב. באודם הבוהק שמיסגר את שפתייה והדגיש את התשוקה.

בכל תנועה חדה ועם זאת, רכה ושלווה.

היא מעולם לא דיברה עם איש,לא שפכה ללבות, אבל אני הצלחתי לקרוא את תנועות גופה כשריקדה לפעימות המנגינה שיצרה לעצמה.

הבחנתי בסבל, באהבה, בכאב, בגעגוע, בתשוקה, אבל יותר מכל הבחנתי בבדידות.

רציתי להוכיח לה שזו לא קללה שנגזרה עליה, אבל לא הספקתי.

עד היום בשעה הקבועה בה הייתה יוצאת לרקוד ברחוב, אני יוצא ומסתכל על הרחבה היתומה שהותירה אחריה,משחזר את כל התנועות ואת המבט האטום שמסתיר כלכך הרבה, ובידי אותה סיכת הראש, הצהובה והבוהקת.אותה הסיכה שמנעה משיערה לחצות את הפנים החלקות.אותה הסיכה שמזכירה לי הכל, עד לפרטים הקטנים ביותר,כאלה שרק אני זוכר,כאלה שרק אני ראיתי.

הוׁ אהובתי,צוענייה יפייפיה, לא אשכחך עד פגישתי עם האדמה.

בכל גל מצמרר שעובר בגופי אני מרגיש את רוחך וחושק לשפתייך.

איך שנסגתי מלגשת,איך שפחדתי מלהבהילך.

תמיד אמרתי לעצמי "מחר אני אדבר. מחר אגנוב ממך מבט"...ועד היום אני אומר "מחר..." כי בכל יום יש סיכויי שאאבד את חיי ואמצא את עצמי לצידך, בפעם הראשונה ולנצח, אך בלי התחושה, בלי הריח, בלי שום רגש...רק ריקוד שנמשך לעד.

 _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

חרא פוסט.מצטערת.כתבתי אותו בלחץ של 20 דק' בכתיבה יוצרת בבצפר.

אני שונאת שנותנים לנו זמן קצוב ומצפים שנכתוב טקסט מכובד ונורמלי =S

מיילא, בכל מיקרה ישלי מחסום כתיבה ואין שומדבר אחר לעדכן.

פורים שמח :)