כמה אני מעריכה מחשבות פואטיות מסולסלות במוסיקה נושנה. כזו שהמרתף
מעלה האבק רק מתסיס ומחמיץ כדי שהאוזן תטעם ממנה כיום ותערפל את החושים הניתנים
לשוכרה. והמחשבות שמסולסלות בה בכזו מחוליות. תלתלים תלתלים. משל לפעמוני רוח שהם
קסם בפני עצמם.. אותן המחשבות רואות מעוף, "סוף-סוף," אני נאנחת בחיקי.

ממתי נהייתי רומנטית כזו? אולי הייתי תמיד ומיהרתי לשכוח. כשם שמיהרתי
לטאטא רגשות מתחת לשטיח.

אהבתי את עצמי לבד, באמירה פמיניסטית-גאה, אך כה בודדה ומרחיקה התמודדויות שמאסתי מהם..

והינה היום, אני חוזרת להתמודד איתם.

קרן בקרן. חיכוכים מתיזי ניצוצות..

מתגעגעת לכתיבה הנקייה מפעם. זו שאטמתי בפקק שעם וכלאתי במרתף.

כתיבה שמפענחת את העולם. שואלת ונשאלת. בוחנת ומפרשת. מסיקה מסקנות
ובועטת אותן הלאה.

לקבל השראה מן האדים הטיפתיים העולים מן הקפה.

מהשמש הנלחמת בענן העבות ורק בשוליו מצליחה להיראות ולצבעו בזהבה.

מהמראה של עלה שלכת יתום במרצפת חורפים..והגשם על גבו משקף את השמיים.

כמהה לכתוב באמת. ולא לרגע חולף.

כמהה לשיר לאוזניים נוספות, כאלו שיקשטו אותי תווים-תווים.

והריקוד שהתכחשתי אחרי העזיבה הגדולה.

פעם אלו ונוספים הגדירו אותי. מי אני אילולא הם? או שהגיע הזמן לערוך
את ההגדרה לאחרת.

ראיתיך סדוקה ומפוררת תחושות

חזך לא נושם, רק נושף כאבים

ומתחת לערוצי עורך העייף

עמוק בתהומי הקניונים

רועד לו כפועם

ליבך

מאובק אהבות ונאהבים

קרחו אותך השיבולים

הותירוך עירומה לעין עורב

ולאורכך ניקורים ניקורים

ואילו את נעצמת אל תוך עצמך

נעמדת על משמר

כי הלב מתמוסס בדמעות

וחלש ומנוכר

אך עוד חי ומייחל

רגשות

שמעתי התייפחותך החרישית

וידעתי כי גבעולי הסרק  בך שנוקים

אך שורשייך מתפתלים וצמאים

ואני עובד אדמה מאוהב

בכל גרגיר אדמותיך

ועד שתפקחי טבע, יחד נדאב

כף ידי  וכל בכייך

אצעד לגופך יום וליל

ואחרוש אותך פסים פלסים

ובמימיה בה שמרתי מעט מן החורף

אחליק טיפות לגרונך המחלים

ובכיסי שולט העוני

אך ידיי עשירות שילוחי זרעים

ובדייקנות אלך פעם ועוד אחת

עד שיגיע היום בו אפריח בך חיים

נטעתי בך רגש

ריככתי את עורך באין ספור נישוקים

כיסיתיך לצניעותך הררי- חממות

ולכל בצורת המטרתי גשמים

כי בשלהי אמש-

ארזתי חיי לכשאחצה יבשות

ואצעד רחוק מאהבתך

ומיופייך העדין

ובעזיבותיי לא אסתכל אחור

אך שמעתי את רחשיי העצים

שפקעו מתוכך

ופנייך יערות גשמים

ומתוך ליבך ערבה בוכייה

וכל הטבע בוכה גם הוא לפניך

מחשבות אלו לא יעזבוני כמוני

והכאב ממך עבר אלי

אך כל אלו שווים את דמעותיי שלי

כי כעת את סוף-סוף פועמת וחייה

הדברים ששמרת לעצמך, יחצו אתך יבשות

ובכל חלקיק גנוב, אני נמצאת

תעניק את עצמך לנחלי הרוח

ישטפו אותך בריחות שהשתדלת לזכור

אך הרומן היה טוב מידי בשביל שימשך

וטובים לנו הזיכרונות הקצרים

אדמיין אותך כזכור לי,

שתוי מכל האושר,

בצעדיי שיכור

פת הלחם היחידה נגוסה אודם

והינך עוד העירום השוטה

כל שעליך, נותר מאותם לילות קודם

מוכר את נשמתך לטבע, בוגד במוכר עם הזר

מפשיט את מגננותיך מול ההרים

ובכל עונג, באותו הרומן מאובק, נזכר

ובכל ענן אתה רואה אותה

גופה חקוק בנופים

הירח משנה צורתו בכל מבט

היפה ביותר שראית היה בין עיקוליה

והשמיים גם הם שלה

לאן תברח ילד בנדודיך?

היא כבשה את עולמך

בענן, בכוכב, ובשיר

ששרת לרזיי אוזניים

שהתגלו כמתנגנים בשלה

אישה ללילה בדמות הרוח

משורבבת בשערך כמשחק לאצבעות

מפילה שלכות על חיוך המרוח

ואותם צעדים בשדות מוארים

 במאהל טרוף גחליליות 

וטיפסת כדי לתפוס את חמקמק הירח

והיא צחקה

שוב משטה  בין עולמותיך

והרומן שחטאת בנפילתך אליו

טבוע באותם פצעים יבשים

אך בצעדיך הפרועים

אתה בטוח, כי צעדת ראשון

והלב שפעם ברגש חד פעמי

לא ישוב ויחזיר אותך אליה

כי זה מסע השוטים

היא רודפת כשמטרתך היא לברוח

אך ידעת?

בעולמה היא כלל שבורה ונשכחת

בחדר מבדיל כוכבים

חשוך ירח ושמש

כותבת וכותבת

את הרגשות בצורות של מילים

"מי גדול יותר, העולם או הרגש?"