אני זוכר איך מבטך נשען אחור

כשהאישון התרחב לאותו מראה מוכר

ואני מולך, וראיתוני כאחד העצים

בנוף הבוכה,

בטבעות ההר

משאלתך- להשיל את יצקת העפר

שהראות תותיר רק נפש חיה

כדי שאותו הגוף לא יצטמק למגע הזר

ותוכלי שוב להתמסר אל מיתרי הסרנדות של נוודי המרפסות

ומבטך העכור מעפיל על אותו הנער..

כשלביטנו מיתר רעוע בשל צרידות אהבות..

והנני, אותו הנער, קרוע השירים,

ובוקע מגרוני החלול, צליל שלא שמעתי

ועולה הוא על רוחי, רק כשמסגרת גופך תלויה מולי

את התמונה ואני המתבונן

חוקר את תעלות גופך

את מרזבי נפשך

ואילו את, אובדת החיים,

מתכרבלת לתוך בדך

תני לי,

תני לי והלילה אלבשך

והנני, אותו הנער, מפציר לפני עינייך היבשות

כי אנני עוד עלה בשדה השלכות

ומבטך השקוע, הרימי אותו כלפי,

ואוהב אותך, כה אוהב אותך

עד בלי די