גוף אילם בזמן דוהר

תעתועי אושר ושיקרי תבל

אולי קיים חופש מעבר לפחד

נשיקה מעוררת ייצר נוכל 

 ומה אני? זן נכחד

 את מי אשאל?

ולמה אצפה?

ולמה אנו חיים כלל?

עירומים נולדנו 

ועירומים נמות

עוצר נשימה וסוגר מעגל

למנות את גרגירי הזמן

נדמה שאין לו סוף

וכשכל חלקיק במקומו נשלם

גם אתה- זמנך חלוף

________

והנני עוד, אובדת עצות ותפילות. כמוהן-כמוני, משתרבבות ברוח הסערות הזו. אבודות- טועות- תועות. ודרכן מן הארץ עד השמימה, רחוקה מאין תקווה. והחור הענק שבמרכז גופי, במקום להרים אותי מעל לאצבעותיי המתוחות והחרוכות ככפות רגליה של בלרינה כושלת , מכביד עליי משקולות. ופני פונות למטה. אך עיניי...עיניי רואות רק שמיים. תמיד שמיים. כאילו נפשי תלויה בהם. אתמול בכיתי את כל תוכני החוצה. התאבלתי לילות שלמים. בגדיי קרועים, גופי עפר ואפר, אבלה למופת. יושבת שבעה כבר חודשים. אתאבל על עצמי. רק על עצמי.

והנני עוד, אובדת תפילה, מחפשת תשובה.

 לו הייתה לי תשובה, אז הייתי חוזר..

אני רוצה לדבר בשפה שלך, במילים מקראיות המגוללות מענה. למד אותי ואקשיב, למד אותי ואדבר.

יעבוד בשדה, ויעקור את השוטים

כשלאט יתגלה לו שביל חיו

והנה הוא עכשיו

שיכור מהשמש, ממשיך בצעדיו

וכמעט שפספס, את התכשיט של הטבע

אודם הגבעות, מובילת האביב

 כלנית היפיפייה

מתמוססת ביישנות, כשלראשה הינומה

מחכה לכשיקטוף את ליבה

וקרב אליה הנער

וליבו כה ער ונסער

כרע לפניה ובגמגום אמר-

"התסכימי להיות לי לאהובה?"

וכלנית בשתיקה וחיוך סמוק, נענתה

והשמש הייתה עדה לאושרם

והירח לסודות אהבתם

והימים עברו

הקיץ קרב

השביל נעלם בין השעורות

אך אין זה הדאיג אותו

כי בידו הייתה היפה בשדות

עד שבוקר אחד , כשחזר לפלס מדרכת תבואות

חיפש בעיניו והלב שוב דהר בקרבו

אך הנה הוא, מוכה תדהמה,

במבט בהול, הזדעזע לגלות

את כלנית שרועה על האדמה

מיובשת מכל טיפת טיפוח 

נותרה חסרת צבע ונשימה.

ודמעותיו לא ידעו מרגוע..

אם נתייחס לדימומים, נפחד להעז

נפחד לחזור ולאהוב