אני נאבדת בין המילים,בין השירים, בין הזכרונות.

אני מחפשת אבדה בזמן שאני בעצמי נאבדתי.

מצד אחד הליטופים, החום בזמן שהרוח מנסה להחדיר את הקור, הנשיקות, אבל מצד שני כנראה שהייתי רק נחמה.

מצד אחד האדישות שמטריפה, המגע העוקצני, השתיקה שמבליטה את הנשימות הכבדות, אבל מצד שני ידיעה מוחלטת שזאת רק אני.שרק לי יש מקום.

תמיד מצאתי תשובות, למרות שברובן טעיתי.עכשיו גם אין לי את הזכות לטעות.

רק מילה אחת יכולה לפוצץ הכל.

עכשיו אני צריכה לחלק את עצמי לשניים, או ללכת שלמה אל אחד.

אני משחקת באש...ובמים.

בשלב כלשהו האש שורפת אותי והמים מטביעים אותי. ולפעמים, לפעמים עולה עשן לאחר שהמים כיבו את האש.

כשהעשן מופיע סימן שהובסתי.

אתה האש ואתה המים, ואני קורבן לאהבתכם.

כי טעות לעולם חוזרת.

את לא עוזבת

כתבה-אני

הלחינה-אני

אל תחפשי תשובות,

כי את מוצאת רק עוד שאלות.

תעזבי אותו, תלכי לאחר.

למרות שאוהב הוא לא ישאר.

מחר בבוקר יעלם,

מחר בבוקר יזכר,

שאת קיימת....את קיימת.

המילים היפות שמשנות הכל,

והספק הזה שממשיך לגדול.

מעלימים אותך.

יש לך כל כך הרבה לשאול.

המגע הקפוא שמשכיח הכל,

והמבט השבור בצבע כחול.

מכניעים אותך.

גורמים לך להתאהב ולסבול.

את לא עוזבת,

אפילו שאת לבד.

את מתאהבת,

בעצם באף אחד.

את מתלבטת אם להתקדם או לברוח,

להשאר ולהלחם בכל הכוח.

את מתקרבת,

אל תוך הסערה.

את נאבקת,

באהבה שנשארה.

את נשכבת בין החיים לבין המוות,

את מהופנטת מהצלילים שמסתירים את-

האור.

עכשיו נשאר לך לבחור,

אם להשאר איתו כלואה או לעבור.

ציירי יציאה, תתחילי לרוץ.

שכחי אהבה.למות זה לא תירוץ.

מחר תתחילי מהתחלה

מחר תתגברי על הנפילה.

ואת חוזרת...את חוזרת...

הבגידה עקצה והזרימה דמים.

לשקר ולהביט בך במבט תמים.

רודפים אותך.

את מנסה לספוג עוד רחמים.

משתגעת, בורחת מעוד מתחרים.

משליכה לאחור אבל כולם נשארים.

חוסמים אותך.

אוהבים אותך עד שנשברים.

את לא עוזבת,

אפילו שאת לבד.

את מתאהבת,

בעצם באף אחד.

את מתלבטת אם להתקדם או לברוח,

להשאר ולהלחם בכל הכוח.

את מתקרבת,

אל תוך הסערה.

את נאבקת,

באהבה שנשארה.

את נשכבת בין החיים לבין המוות,

את מהופנטת מהצלילים שמסתירים את-

האור.

 _ _ _

(אחד הגרועים)

כלכך מתגעגעת לשיר.

זה החפץ היחיד שנשאר ממנה,תופסן שאסף את שיערה המלא והגלי.

תמיד כשענדה אותו, יצאה לרחובות.רקדה בנחושיות ,היה אפשר להבחין בלהבות שבעינייה.כלכך יפה.

הציבעוניות והמיסתוריות איפיינו אותה.לא אמרה דבר, התנועות דיברו בשמה.

טבועה בזיכרון בשימלה האוורירית שהונפה למעלה בכל סיבוב. באודם הבוהק שמיסגר את שפתייה והדגיש את התשוקה.

בכל תנועה חדה ועם זאת, רכה ושלווה.

היא מעולם לא דיברה עם איש,לא שפכה ללבות, אבל אני הצלחתי לקרוא את תנועות גופה כשריקדה לפעימות המנגינה שיצרה לעצמה.

הבחנתי בסבל, באהבה, בכאב, בגעגוע, בתשוקה, אבל יותר מכל הבחנתי בבדידות.

רציתי להוכיח לה שזו לא קללה שנגזרה עליה, אבל לא הספקתי.

עד היום בשעה הקבועה בה הייתה יוצאת לרקוד ברחוב, אני יוצא ומסתכל על הרחבה היתומה שהותירה אחריה,משחזר את כל התנועות ואת המבט האטום שמסתיר כלכך הרבה, ובידי אותה סיכת הראש, הצהובה והבוהקת.אותה הסיכה שמנעה משיערה לחצות את הפנים החלקות.אותה הסיכה שמזכירה לי הכל, עד לפרטים הקטנים ביותר,כאלה שרק אני זוכר,כאלה שרק אני ראיתי.

הוׁ אהובתי,צוענייה יפייפיה, לא אשכחך עד פגישתי עם האדמה.

בכל גל מצמרר שעובר בגופי אני מרגיש את רוחך וחושק לשפתייך.

איך שנסגתי מלגשת,איך שפחדתי מלהבהילך.

תמיד אמרתי לעצמי "מחר אני אדבר. מחר אגנוב ממך מבט"...ועד היום אני אומר "מחר..." כי בכל יום יש סיכויי שאאבד את חיי ואמצא את עצמי לצידך, בפעם הראשונה ולנצח, אך בלי התחושה, בלי הריח, בלי שום רגש...רק ריקוד שנמשך לעד.

 _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

חרא פוסט.מצטערת.כתבתי אותו בלחץ של 20 דק' בכתיבה יוצרת בבצפר.

אני שונאת שנותנים לנו זמן קצוב ומצפים שנכתוב טקסט מכובד ונורמלי =S

מיילא, בכל מיקרה ישלי מחסום כתיבה ואין שומדבר אחר לעדכן.

פורים שמח :)