לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לא רציתי להיות מעבר לפרח, צומח לעתו וממלא את תפקידו כחליטה.

Avatarכינוי: 

בת: 31





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2013

מה הם אותם המים?


היה זה בלילה מופקר לכוכבים,

ושאלת אותי, אם זיכרוני עוד נאמן לי,

'מה הם אותם המים, 

מה הם? 

כי ראותם בלילה שכזה, זרה לי

אדוות אילמות ואין שם שמיים

רק יהלומיהם

ושני זוגות עיניים'



הייתה זו קרירות של שדות אביבים

ושאלת אותי, אם זיכרוני עוד נאמן לי

'מה הם אותם האוהבים, מה הם?

כי ראותם בשדה שכזה, זכורה לי

ופרחי הבר מותירים זיכרון 

היה רק אושר,

עד לאור אחרון'



היה זה דמדומי יום מעונה גשמים

ושאלת אותי, אם זיכרוני עוד נאמן לי,

'מה הם אותם הכואבים,

מה הם?

כי ראותם עם סלסלת יגונים, מוכרה לי

קליפת אדם דקיקה וחלל קרוס בפנים

היו גוף בגוף

היום הם רק פנים'



היה זה בלילה מופקר לכוכבים

כשקערתי את ידיי מתחת ללחייך

והרוו את עורי מטריי עינייך-

ועניתי לך, אם זיכרוני עוד נאמן לי,



'האוהבים, ימי בצורת לאדמתנו,

הכואבים, משקים את בדידותנו

שאלת מה הם אותם המים?

והנה לך, אגם בידיי מדמעותיך

אותם המים, אהובתי,

של כל האוהבים הכואבים,

אותם הימים, אהובתי,

הם שלך ושלי'






עוד רוחך תעלה. אם לא, אז תשקע באוקיינוס אקראי. ואני אחיה עם הידיעה. אחיה ואכאב או אחיה ואשכח. תלוי בך.
נכתב על ידי , 10/3/2013 01:08  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דמדומי האלים ב-18/5/2013 13:14
 



רק פיללנו לאהבה


הגבר : 

שנים כרעתי על בירכיי מול מיטתי

בגלוי מתפלל אליך, בסתר נוגע בך

שנים שגבעול הורד נעוץ בפי

מחורר בקוציו שפתיים השומרות אמונים רק לך

אזל דמי מגופי, אך אהבתי אליך

משאירה אותי בין החיים



האישה:


בעבר שמעתי את יללותיך מתחננים לחום

אך אוזני קפאה וליבי נסוג


ונוכחתי למראותיך וחלון הראווה-

הרים את ידיי לתשואות הצגה.

כיסאות קטיפה לעיקוליי

וכשאומר שצבעם אדום, מה יעלה בדעתך?

וברגע של הדרן, הקיר הרביעי מתנפץ על גפיי

והרי התשואות על אמינות פצעיי

ומי יצילנו?



הגבר: 

לאחר שנים של חיזור עיוורים,

ראיתיך פצועת עברים

וקרסולי ננעץ בצלע הסוס

דוהר אליך, לטפח פצעים



האישה:

ואם אהבהב בפנסי,

 עיניים שלא עליונות יצילוני?

סמיני מצוקה כנחלים על עור

וסכרים לא יותר מבדיל פצצה

והינה אתה לפתע, כאביר צחור

אך לגמת  מהבושם, והרי לנו שיכור

לגימה נוספת ועוד פציעה



הגבר:

היבהבת בפנסיך  ובאתי להצילך

אך נראה שמתכת מענגת מושכת את עורך

ואנחות של הנאה נפלטות מבין פער שפיתותיך

וידי כבדה עלי וריחך שיכר אותי עד צליעה

מהאביר נעשיתי קורבן הזיה

והרי לך גוש בשר ולא עוד חיים.

ומי יצילני ?



האישה:

משחק תפקידים משעשע, הלא כן?

אך לא הספקתי להנות

ובן רגע הבדיה חודרת למציאות

וגלים מטלטלים גופי

ואילו שלך כבר שרוע על יבשה,

 תועה תחושה.

ועכשיו, ראו אותנו,

יש כאן נופלים.

אין זו הצגה,

אין זו הצגה.



הגבר:

חסר חיים אסתכל על מפרקי

המכחיל מחוט שמשולשל אחריך

ואגזור את איחוי הנשמות

איילה פצועה שלי

אך מי מאיתנו הוא הצייד?



הגבר והאישה:

בנשימתי האחרונה אלחש לך-

"רק רציתי התגשמות נבואות

ורק פיללתי לאהבה.."






נכתב על ידי , 4/3/2013 13:11   בקטגוריות אהבה ויחסים, סיפרותי, פילוסופיה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אישה בלון ב-4/3/2013 13:43
 



מפות השמיים.


10.12
פשוט לעצום עיניים ולכתוב. האותיות לא יראו כאותיות ואוסף שלהן יצור מילה מקושקשת. ציור מופשט ואמוציונלי. תמונות קטנות מהלב. אייקונים של רגש. עד היום נשענתי על מחסום הכתיבה הזה. לא עוד. היום אשען עליו במלוא כוחי שידע לא יותר מאיפוק ורסן. אטיח את גופי ואשבור. אכתוב.

הריגוש המיני מהחיכוך של הנשמה עם הדף. הדם מאיץ ועולה ללחיים המאדימות בקלות. הפנים בוערות.   כאילו הלהט הוא פשוטו כמשמעו. לוהט. שורף. מעלה אותי באש. מילולית.

השפתיים הסדוקות והמעט נפוחות מקפאונו של החורף הצפוני, נפערות. כאילו מצפות למנחת התגשמות התשוקה. ואותם המגעים המכווצים מהעבר, התחלפו במגע זר ומוכר כאחד. כמו ניצן שנפתח אל העולם לראשונה בימיו הצומחים. וכאן אעצור ואחשוב.. על מה באמת אני כותבת כאן?

רוב המילים הכתובות, החלומות, השירים והכאבים הוקדשו לאותו המקור. מה שהתחיל כנשיקה בדויה המשיך לתהום של כאבים ולתעופה של נחמה. לקשר משלים. מיסטי. מעטה הקשר הנטול רומנטיקה התפוגג. ידענו שזה יקרה-

1.3
כשם שידענו לנשום, לישון ולחלום מציאות מנובאת. ואותם חלומות הנביאים החליפו פנים וגוף. ואותו האחד שבחיקי, לא מופיע שוב. כתובים שקריים. דיו ספרי קדושים אינו אלא כתמי דם של נשמות מיודעות. היצר דומיה. חיוורון להבה כפלח קרחון.
אך מה הוא האדם מול דפי קודש? מול יומן האלוהים ומלאכת גורל?
שיעבוד להלכה ולקבלה שאינה מקבלת כלל. ואמונתי מוטלת בספק. 

בכתבתי אליך בקרע מיצירותי, על חיפושי. על חיפושך, נאנקת. היתכן?

כותלי ירושלים קוטלים אמונה תמה.


"שרצים מופקרים מטמאים את רוחינו. הורגים את נשמתינו". 
ורק רציתי להאמין אמונה גדולה ללא גבולות החוקיות שבהם אינני מאמינה כלל. אך זה הופך אותי לרוצחת נשמות. לכפויית טובה.

ואם זה כך, לא תשמע לתפילותי? 

לב חרוך וגוף רקוב. והנשמה נטוייה לפי החיצון. המסע הזה הוא מסע יחידים להשלמה עצמית. לגילוי עצמי. להגשמה עצמית שקטה כרגע. אך נעשה בן לילה איחוי נשמות נביאים. ולנשמתי רקומה נשמת תועה. טועה. ואילו אני נאבקת ברגשות למען הכתובים. עונש לגוף ולנפש. ובכל יום אתפלל להחזרת הסומק ללהבה.
הייתכן ויש שגיאה במפות השמיים? 
נכתב על ידי , 1/3/2013 20:44  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Just-A-Human ב-5/3/2013 07:26
 





29,276
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , שירה , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאישה בלון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אישה בלון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)