אקח לי רגע מהמציאות המתפוררת, הכביכול מחבקת ברמיזות של הונאה מתוקה, ואתמסר קלות ובכבדות אל הפנטזיה המעורפלת בראשי.
מסע אל נבכי נשמתי הלחים, עד שאמצא את חלומות- הליל ואחיה אותם בימים. וכשכל יום מדחיק אותם יותר, היכן אמצא את הנשכחות הללו?
בנשמה. היצר הטהור היחיד שיד המודרניזציה לא טימאה. והינה המסע פוצח ופוצע. בתוכי ערוצי נחלים-עצתיים. סבך וסרק. פניות ומחסומים עטורי צמחייה.
ואיך במקום שבו אני עומדת ומחפשת את ליבי, אעצור ואקשיב לדבריו? והראות נאלחת מאותם הימים המרחיקים. והמפה שעל גפיי ריאליסטית, ואני בכלל אישה של דימיון.
והרי לנו, אבדון.
ולפעמים דלת הסתרים אינה חצובה באותו הסלע שנמצא לשולי הדרך. זו שפסענו בה בביטחון וברצון או בפעמים אחרות, בחרטה, מישום שמהירות צעדינו לא איפשרו לנו אחרת.
אותה הדלת מצויה בעצימת עיניים ונפש. באישור שלנו להתמסר לרוח. רוח עליונה ועממית כאחד, שטמונים בה רסיסים מהאל ונשיפות של אמא אדמה.
ובהתמסרותינו זו ישנה האמונה והאמון. כל אדם שנעצם ומתמסר, בוחר להאמין.
כל אדם שנעצם ומתמסר, נגלה אליו עולם אחר, כשם שלכל אדם עפעף שונה המוקרנים עליו חלומות שונים.
וכשאני מסיטה את עפעפי אל עיניי, מה אני רואה?
חורף צונן וזך. גשם שביטנת טיפותיו עוד שקופה וניתן לראות דרכה את הטבע הירוק.
אני רואה מעגל נשמות. מעגל זו צורה קוסמית. אין פתחים או פינות. כל האנרגיה של הנשמות מכוונת אל המרכז.
כל נשמה נשענת ותומכת בשאר. גדלה מהן ומעצימה אותן.
אין מקום לאגו או לנטירת טינה. מעולם לא ראיתי צורך בהם.
אותו המקום התפנה לטיפוח הקבלה וההכלה.
אני רואה גם חלומות כמוסים מגששים את דרכם מהמגירה אל אויר הגשמיות.
ופערים אינטלקטואליים, רגשיים והומניים מצטמצים.
והאם שלנו, האדמה. הגענו ממנה ושכחנו לשוב.
אני רואה את החבל הקרוע מתאחה כשידינו מתפנות מהברזל וננעצות באדמה הלחה.
מניקים במי-הגשמים את השתלים הזעירים.
ואני רואה את הנופים..כציור. ראש האדם לא יכול לעכל יופי כזה.
ובכל הפנטזיה הברורה הזאת, טישטתי פנים, כי לא הייתי בטוחה במקומי.
והיום, אני רואה אתכם בברור. לכל אחד מקום שאין לו תחליף במעגל הנשמות הזה.
כמו שכתבתי בהתחלה, לקחתי רגע מהמציאות והתמסרתי לפנטזיה שבראשי.
כשאדם נותן את כולו לדבר מסוים, הוא עלול להישאר עירום.
ואתמול הרגשתי עירומה.
רחפתי בבועת הנעימים שלי עד שמחט של היסוסים נפצה אותה ונחתתי חזרה למציאות.
התמסרתי מידי לפנטזיה?