שעון הגשם שלי מתח מחוגיו והרעים פעמונו. אותם העננים שעיניי סורקות בשמיים כל הירח האחרון, הגיעו, ובביטנם בשורות טובות. הם עורכים את הארץ למשקע, כמו שעורכים שולחן דל לארוחת חג מלאת כל טוב. הצמחים המצומקים פותחים לועם בציפייה להשקיית השמיים. הכל מוכן. הרוח מפשטת את הבשורה בשמלתה הקרירה ואוי, ליבי ליבי, יוצא מחזהו כדי לזכות במראה יחיד במינו זה. וכשם שליבי יוצא למען המטיב לו, יצא גם גופי. נסעתי לצפון לצוד את היורה. קשה לי להסביר, הרגשתי. כמו אם שמחוברת ברחמה וברוחה לילדיה ומרגישה כאשר קורה אסון, כך אני מחוברת ומרגישה בשובו. ישבנו וארזנו את הבית שלה, מדברות, צוחקות, כרגיל. ולא בשליטתי, השתקתי אותה. שקט. ואז תוף קטן הקיש בגג. הטיפה הראשונה. חייכתי. החיוך את הראשון של החורף הזה. רצתי החוצה לחצר שחצובה בצלעו של ההר, יחפה כמובן. לא היה זמן (או רצון) לנעול נעליים ולפספס את הטיפות הראשונות. הסתכלתי לשמיים המרופדי ענני גשם והמשכתי בחיוכי.

מה יש בנו, בני האדם התבונתיים והאלגנטיים (ברובינו) שגורם לנו לחשוף ניבים, לחדד ציפרוניים ולקשת את גבינו כשאנו מזהים בנופינו את הסיכוי הקטן לאהבה?

וזאת בהעלמת עין מן המובן מאליו הביולוגי, הלא הוא ייצר ההתרבות.

מה יש בסיכוי הקטן לאהבה שיכול להפוך את האדם על פניו ולהפך. 

האם אין זו אהבה כשמה, אלא ענן הורמונים מערפל חושים?

הורמונים שמצויים בנו ואותו הסיכוי משמש ליד המסובבת את כפתור הגז.

הורמונים כגז המתפשט בחלל הפנימי ומחכה להתלקחות.

מה יש בסיכוי הקטן הזה שעם השנים אנו נעשים ציניים לגביו?

לאחר סיכויים שנגמרו בכישלון.

ואיך אותו אדם ציני ייתן לגז להתלקח כאשר הוא מלא בפחמן ציני ומדכא להבה?

אני משתגעת.

בא לי להצליח לאזן את הריאליסטיות, את הציניות ואת החולמנות שמביא אותו הסיכוי.

פעם אהבה הייתה דבר פשוט. 

היה מספיק האדם בפני עצמו. לי לפחות.

כל מערכת יחסים כזו או אחרת נסתיימה עם רישומים רבים הדומים מאוד לנוסחאות מתמטיות.

מה צריך להוסיף, להפחית. מה הבעיה, הנעלם. בעיקר מה הנעלם שהייתי כל כך טובה בלהעלים אותו.

במידה והנוסחה שהייתי מגיעה אליה, הייתה שקרית או לא מדויקת, בשמחה הייתי ממשיכה בניסיון בהמצאות נוסחה אחרת.

עייפתי. נעשיתי מתגוננת, צינית וחשדנית. כל אלו מונחים כפירות נוי בקערת חרסינה יפה של חוסר ביטחון.

ענן ההורמונים החל להתפשט בי.

אני צריכה גפרור. מהר.