שבועיים ונגמרנו. אתה יודע להגיד לעמצך יפה מאד שתמיד מרגשים ככה בסופים של דברים, אבל זה פשוט באמת לא מרגיע. וכמה עבר עליך בשנה הזאת, וואו. כמה השתנית, וכמה אתה לא אוהב הרבה מהדברים שהשתנית בהם, וכמה אתה לא מצליח לגרום לעצמך לחזור לזוז, לפעול, להיות נמרץ, להיות זקוק פחות לשעות שינה. להיות פעם. להאמין בדברים, לדעת לצחוק מדברים, לא להתמרמר. לדעת להיות ספונטני, לא להיטפל לדברים. לגרום למילה שלך להיות שווה יותר בעיני עצמך, להיות הבנאדם שאתה רוצה להיות, לרצות להיות הבנאדם שאתה רוצה להיות. להפסיק לחיות עם התסכול ועם הדחיה וללמוד לעשות דברים כמו שצריך. להפסיק להתלונן, באמת, זה כל כך מיותר. כל כך קל, להתלונן. אין יותר קל מזה, זה גם מרגיע את המצפון כי הנה, אני מודע לדברים. חה חה.
***
7.6 איפשהו בסביבות 5 בבוקר
דמיינו אישה שנראית בת 40 בערך יושבת באוטובוס. היא עם משקפי שמש
גדולים, מהאלה ששמים אותם על המשקפי ראיה. דמיינו אישה רזה, אבל ברור שלא מעודף
ספורט אלא מחוסר מזון. דמיינו את היאוש עושה את המסלול שלו ומשתלט על הבעת הפנים
שלה, על הדרך שבה היא מרימה את התיק, איך שהיא מזיזה את היד, איך שהיא חיה. דמיינו
שאפילו מעבר למשקפי השמש הגדולים והכהים האלה אפשר לראות את הבורות של היאוש
בעיניים.
דמיינו שאתם כל כך רוצים לעזור לה. דמיינו שזה מטריף לכם את השכל,
דמיינו שזה הדבר הכי עצוב בעולם, דמיינו שאתם לא מצליחים להוציא אותה מהראש אחרי
זה. דמיינו את החיים שלה בקווים כלליים, משפחה מרובת ילדים, מעמד אישה נמוך, חינוך
מגיל צעיר שלא לחשוב בצורה עצמאית על הכל ולקבל דברים כאילו הם נכונים בגלל הסמכות
שבה הם נאמרו.
דמיינו, לעזאזל, איך היא היתה יכולה לפרוח עם חינוך שמתאים לה. דמיינו
שאין לה אף אחד אחר בעולם הזה שהיא באמת יכולה לדבר איתו על מה היא מרגישה. דמיינו
שהיא יושבת בסך הכל מטר וחצי מכם והיא בעולם אחר לגמרי. בטח הצבעים נראים לה מעומעמים וחלשים, ואת הרעש של העיר היא דווקא שומעת נהדר למרות שהיא היתה רוצה
להתעלם מזה. היא באה ממקום שלא היה לה טוב בו ונוסעת למקום שלא יהיה לה טוב בו. עם
כל הכבוד לנפש האדם, יש לה גבול סיבולת.
דמיינו אישה שבורה. כל תנועה שלה צורחת בדידות, כל מבט בה מעורר כאב.
***
31.5, שלושה קטעים ברצף.
מדוזות ואחר כך גם
כי אם יש לך משהו להגיד אז אתה בטח יכול בכל מקום
לעוף לחופים רחוקים, להפליג לירח, לשמור בכניסה למועדון
וכנראה המילים רצות לך על הדף. איזה כיף זה בטח.
שלא כמו פשוטי העם, אלה שמתיימרים להות סופרים או משוררים
אלה שצריכים את השקט, השלווה הריכוז, את המרחב האישי.
צריכים להתאמץ כדי שיהיה להם מה להגיד לדף,
מתוסכלים מהצורך שלא-זוכה-למענה של לחשוב יותר לעומק על דברים
בוכים מהתסכול וקורעים בשנאה את מה שהם כותבים
מתאמצים לבכות, להיות מסוגלים להרגיש, לחיות את השקט הפנימי הזה.
סוגרים מעגל ולא שלמים עם זה. כמה טוב להיות במעגל.
ואם יש לך את הטאץ' הזה, את הכישרון לדימויים
וכשאתה מתגעגע לבבות נמסים ואנשים מחייכים או מתים
אולי אתה גם חי בהרמוניה והמוזיקה שומעת אותך בכל הזדמנות
אני מוכן להתערב שתמיד דיברת את הדרך החוצה מוויכוחים וריבים
יכול להיות שאתה אמיתי, אם כי קשה להבין איך אתה נהנה מכתיבה
ואיך התפקיד שלך כמושלם משפיע על התפקוד התקין שלך בחיים
ממה אתה בכית כשהיית ילד? על מי אתה צעקת ואיך הוא הגיב?
באיה שלב הפסקת לבכות? מתי החלטת שבא לך להגיד משהו?
כי אם יש לך מה להגיד אז אתה בטח כותב בכל מקום
עף לחופים רחוקים, מפליג לירח, מעפעף בריסי הדמיון הארוכים
והיפים האלה
שלך
22:17
-
סרט מכות גרוע על מסך קטן בעוצמה מושתקת
ישר רואים עליך שלא תכננת להיות פה עכשיו
כולם אומרים עליך שפה הבנת שאתה מאוהב
אבל זה לא נכון בכלל גם לא כשהיא צוחקת
תמונה עקומה בצבעים כהים על קיר מלוכלך
אפשר ממש לטעום כמה שהאווירה פה חונקת
ולא ברור לך בעצם למה היא עומדת ושותקת
ואין סיבה נורמלית גם לזה שתהיה מובך
סרט מכות גרוע על מסך קטן בעוצמה מונמכת
סתם ככה כי מאוחר בלילה ואף אחד לא קם כדי לכבות
פתגם נדוש אומר שלהתאהב זה עניין של כמה שניות
אבל זה לא נכון בכלל גם לא כשהיא הולכת.
22:38
-
יום אחד
יום אחד השמיים ישפילו פתאום מבט
ישפילו פתאום מבט והם יראו אותי
אני בדיוק
אלך ברגל למקום סתמי
ברגל למקום סתמי הם יאהבו אותי
מה שיקרה
מה שיקרה אחר כך יישמע שקרי
אחר כך יישמע שקרי הם ידברו איתי
זה מעניין
מה שיש להם לומר עלי מה
שיש לה לומר עלי הם מזדהים איתי
הם משתדלים
למצוא כל יום דבר חדש ומעניין
דבר חדש ומעניין
בסיבוב המעגלי שלהם
במסלול האינסופי שלהם
בדרך הנמשכת שלהם
בשמש שחוזרת אליהם
כל יום מחדש
וביום אחר
ביום אחר השמיים ישפילו פתאום מבט
ישפילו פתאום מבט והם יראו אותך
אבל אותי
אבל אותי הם אהבו יותר, כן
הם אהבו יותר, כן הם אמרו לי
וזה היה פשוט מקסים.
22:47
-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
