שירותי גברים

הנה איש מבוגר הולך ברחוב. הוא כבר ראה דברים בחיים, הוא כבר צבר ניסיון וסבל. קרא ספרים ואיבד חברים, שתה אלכוהול ונלחם בסמים. הקים משפחה? מי יודע. הנה איש מבוגר הולך ברחוב.

הנה איש מבוגר הולך ברחוב, הוא מחזיק מצלמה ישנה, מהאלה שמדפיסות תמונה במקום. "פיקצ'ר, פיקצ'ר". עבר זמנך, אחי. ואתה לא יכול שלא לחשוב כל סבא שלך הולך ככה, כפוף, צולע, מחזיק מצלמה כבדה. מסתכל על העוברים ושבים מלמטה, ועבר זמנו. אתה לא יכול להפסיק להסתכל עליו, והרי אם תרים מבט לרגע תראה עוד מאה אנשים כאלה. בטח עולם של רווחה לבני אדם, בטח דאגה לזולת. כולנו כל כך נהנים הרי ממה שאנחנו עושים. אנחנו הרי במצב הרבה יותר טוב מהזקן האומלל הזה, שברור שאצלו משהו השתבש ונו, יש כאלה. מה יש לעשות? הרי לא תוכל לתקן את כל זה, אתם אומרים. הרי זה שתחיה בשיתוף לא באמת יזיז להבדלי המעמדות. הרי זה שתהיה טבעוני לא יזיז לתעשיית הבשר. הרי זה שתעשה שנת שירות לא באמת יתקן את העולם. עלק, גם כן אתה, עוד ילד חי בסרט שמעז לחלום שהוא הולך לשנות משהו. היי, תראה, הרי הבשר הזה כבר מת. הרי כבר ייצרו אותו. אז מה אכפת לך? ושמע, אם אפשר להגיד לך משהו בעדינות, אתה טיפה מגזים עם כל הקטע הזה. מה אכפת לך שמשהו בושל עם בשר? מה אכפת לך אם היתה חביתה בצלחת קודם? אז בגלל זה לא תאכל? ובכלל, זה לא בריא לך. תיזהר, שלא תהיה מוזר כזה, שתומך באידיאלים גם כשהם לא בריאים לו.

לעזאזל.

אני מעז לחלום. אני אעז לנסות ואני אשנה. אני לא יהיר ואני לא חושב שאני לא אכשל. אבל זה לא משנה. והלוואי שלכולם היתה האמונה הזאת. אבל טוב, אולי זה הצעד הראשון בדרך לתיקון.

עכשיו אני בטח רק מוכיח לכם את כל הטענות, הא?

***

פעם לפני יותר מאה שנה היתה ארץ רחוקה מאד, כל כך רחוקה שאפילו האסטרונאוטים הגיבורים ביותר עם המשקפות והטלסקופים המשוכללים ביותר לא יכלו לראות אותה אפילו לא מהירח וגם לא כשהיתה ראות ממש טובה. היא היתה כל כך רחוקה שלא היתה ברירה אלא לחלום עליה כל לילה. כולם רצו להגיע אליה, וכל אחד סיפר בעיניים נוצצות כמה יפה שם, וכמה טוב שם הכל. וזה בכלל לא היה משנה אפילו קצת שכל אחד היה מתאר אותה אחרת, כי אז מה? מה זה שווה אם הכל אותו דבר?

והיתה ילדה אחת שהכי חלמה להגיע לשם בכל העולם. היא היתה הולכת לישון בזמן כל לילה כדי להגיע אליה, אל הארץ הרחוקה מאד שאפילו האסטרונאוטים הגיבורים לא יכולים לראות. היא חלמה את החברים שלה שם והיא חלמה את האוכל, והיא חלמה כל כך חזק שיום אחד אמא שלה נכנסה בבוקר לחדר כדי להעיר אותה והיא לא מצאה אותה בשום מקום בכלל, ועל המיטה היה מנוח דף עם שיר בכתב שהאמא הזאת לא ראה לפני בכל החיים שלה אף פעם, וסבתא של סבתא של סבתא פעם ראתה כתב כזה והסיפור הזה נמצא במשפחה.

וזה בכלל לא היה משנה מה היה כתוב בשיר. הכתב הזה, הוא היה כל כך יפה, שהאמא פשוט ישבה והסתכלה בו מוקסמת. היא לא זכרה יותר שהיא דואגת לבת שלה, היא לא זכרה מה היא צריכה לעשות היום גם אם זה היה ממש דחוף. אחרי כמה זמן האח הקטן של הילדה נכנס במקרה לחדר והוא ראה את האמא שלו יושבת ולא זזה והוא נבהל נורא והתחיל ממש ממש לצרוח הכי חזק שהוא יכול. וכולם באו ונכנסו לחדר אבל הם לא ראו שום דבר חוץ מהילד הקטן שצורח וצורח, כי גם האמא כבר נעלמה ויותר לא היה אפשר למצוא אותה, כי לשיר הזה שהיה כתוב בכתב הכי יפה בעולם היה כח קסום ומופלא, שכל מי שמסתכל עליו מגיע לארץ הרחוקה מאד הזאת, כל כך רחוקה שאפילו... אבל זה כבר לא משנה. והילד צרח וצרח, ואף אחד לא הבין. ואז מישהו הסתכל על המיטה, וקרא: "היי, יש כאן איזה דף שכתוב עליו משהו" וכולם ישר הסתכלו.

ובארץ הזאת יש לכולם יום הולדת כל הזמן, וזה לא משנה אפילו טיפ-טיפה אם התאריך האמיתי שיש במקום שהוא לא הארץ הרחוקה הזאת כבר עבר או שהוא עדיין בכלל לא הגיע.

ובארץ הזאת אף אחד לא כועס על השני, ואף אחד לא כותב סיפורים מתחנחנים עם רמיזות עבות לקראת הסוף. מקום משעמם ומושלם.

"אם החלום חולם אותך

כנראה שאת מתאימה לו

וכמה שהוא אוהב אותך

וכמה שהוא אוהב לצחוק

עם החלום הזה, אני אומר לך

את עוד תגיעי רחוק"

***