There and back again, a Human's tale

כבר כמה וכמה לילות שאני חושב על איך לכתוב את זה, איך להתנסח.  למה המחשבות האלו תמיד באות אלינו בלילה?
הכל קשור ומחובר אחד לשני, שזה נראה כמו פלונטר אחד ענקי שאי אפשר להתירו.  הסוף מחובר להתחלה ובעצם לא הכי ברור לי מאיפה להתחיל.
הרעיון הכללי היה לכתוב כאן מבלי שיזהו אותי.  להסתיר.  אבל אין לי כוח יותר.  לפעמים זה מרגיש לי כמו חדר מלא חורים שמתחיל להתמלא במים ואני רץ מפינה לפינה אובד עיצות ומנסה לסתום אותם עם האצבע.
להודות, לא להודות, להסכים, לקבל, לדחות, להיאבק.  אני כבר לא יודע מה לעשות.
הרי מה בסך הכל הבעייה? אני צעיר, אני לא צריך לתת דין וחשבון לאף אחד על איך אני חיי את החיים שלי.  אז על מה כל המהומה?
אבל אני חושב קדימה, מסתכל 20 שנה הלאה, מה יהיה בעבודה, מה יהיה עם המשפחה, איך נבקר את ההורים?  איך תמיד אנשים יחשבו מחשבות בראש כשהם ייראו אותנו.  פיל ורוד בחדר ואף אחד לא מדבר עליו.  ומה זה אומר עלי בעצם?  קבוצה של אנשים שטחיים וחסרי עניין ועומק.  אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה?  אז שוב להכנס לתוך קבוצה ולא להשתייך אליה?  אז לאן אני כן שייך?
אז כן, כבר יצאתי למקומות, הייתי במסיבות, לא דיבר אלי.  גרם לי להרגיש רע.  זה העולם שלי?  לכאלו אנשים אני משתייך לפי ההגדרה?  אני לא כזה.

הפחד מהדרך שאי אפשר לחזור ממנה.  כי ברגע שסיפרת לאנשים, זה תמיד יהיה אצלם בראש.  תמיד יראו אותך באור שונה.  ומה אם בגיל 38 תחליט שזו, נמאס לך, אתה בעצם רוצה אישה, משפחה, ילדים ובית נורמלי כמו כולם, בלי כל העומס והצרות שמתלווים לכל הסיפור?  כי נכון לעכשיו, אני באמת לא יודע אם אני רוצה את הדרך חיים הזו לכל החיים שלי.  אני לא יודע אם אני רוצה להזדקן ביחד עם בחור.  אני לא יודע אם אני רוצה לגדל ילדים עם בחור.  עד לאן אפשר למתוח את זה?
אז כן, אבא אמר שהחיים מאוד קצרים, ושצריכים לעשות מה שעושה לנו טוב.  אז מה בעצם עושה לי טוב?  להיות עם הדס, להתמודד עם הבעיות שלנו, ולהמשיך ביחד?  הרי בסך הכל אותה אני רואה בהריון, קטנה כזו עם בטן ענקית, השיער עף ברוח עם משפקי שמש גדולים וחיוך מרוח על הפרצוף, לבנה יותר מהירח ומסוונרת את השמש כשהיא הולכת לים בחורף, יושבת על החול הקר, מסתכלת לעבר הים הפתוח, העתיד הלא נודע שמחכה לכולנו.  או שבעצם לנסות סופסוף להיות ביחד עם הבחור שלי?
אותו פגשתי בצבא, בגדוד ששירתנו בו ביחד בצפון.  כן, אשכרה יוסי וג'אגר.  איך להסביר את זה, זו בכלל שאלה טובה. סיפור שנמשך על גבי שנים.  משיכה מינית מטורפת עם שילוב של רגשות עזים.  נשמע מתכון דיי מוצלח, אבל ברגע שני מאצ'ואים קשוחים שלא מדברים על הרגשות שלהם, ועל כלום בעצם מנסים להעביר את הזמן ביחד, זה טיפה מסתבך.  ומה עכשיו בעצם?  אנחנו הרי לא באותה יבשת אפילו.  לשמור אמונים?  להיות נאמן?  או בעצם לא לדפוק חשבון, לזיין על ימין ועל שמאל מה שבא ואיך שבא.  בסך הכל, אני נראה דיי טוב לא תהיה לי בעייה להשיג זיון.

אבל הדשא של השכן תמיד יותר ירוק.  כשאתה בקשר, בשלב מסויים אתה רוצה להשתחרר, לבלות, להנות מחיי הרווקות וההתהוללות, וכשאתה שם, אתה רוצה זוגיות, מיטה חמה ולא ריקה.  אז אולי זו בעצם שאלה של הגדרת היעד, המטרה? מה המשמעות של שמחה?
השאלה היא לא האם יש לי אומץ לבחור לחיות את חיי בצורה כזו או אחרת.  אין לי ספק שאני אעמוד בכל בחירה שאעשה.  אני מניח שהשאלה היא האם יש לי אומץ לדעת באמת מה יגרום לי להיות שמח ומאושר.