There and back again, a Human's tale

יום שישי בבוקר. קר, שמיים אפורים.  אני במיטה עם הפוך בלי ציפה, החלונות סגורים, החימום על גבוה השעון מצלצל. קמתי בעצלות יתרה מהמיטה, מפעיל את המוזיקה, שם מים בקומקום והולך בינתיים לשירותים. מהחלון שם אפשר לראות את העץ שגדל מאחורי הבית. העלים שנשארו עליו צבועים בכתום, אדום וצהוב. חזרתי לחדר, הכנתי תה והסתכלתי על הכביש. לפעמים זה עדיין מכה בי תדהמה איפה אני ומה אני עושה. התלבשתי בחופזה (אני תמיד כמעט מאחר - אבל מספיק בסופו של דבר) ויצאתי לעבודה עטוף במעיל, צעיף וכובע. הקור הכה באיזורנו בחוזקה ובמהרה והאנשים, כלומר אני, עוד לא התרגלו אליו. בצעדים קצובים חציתי את הכביש, עברתי את הקולנוע, עליתי על הגשר ולאחר הליכה של 10 דקות הגעתי לעבודה. באופן מפתיע הייתי כל היום לבד, מה שאיפשר לי לעשות את העבודה בקצב שלי ולנהות מהשקט. בין לבין גם שתיתי קפה וירדתי לקנות לי לחמניה לארוחת הבוקר.

היום עבר במהרה יחסית וחזרתי הביתה עייף כמו תמיד. נכנסתי לאותה המיטה עם הפוך ללא הציפה לשנת צהריים מחזקת עד הערב. מארי החליטה שהיא מכינה לי ארוחת ערב "כמו בבית". לא התווכחתי, מבחירה. התעוררתי בזמן, עליתי על האפניים ופידלתי לכיוון המרכז, לקנות בקבוק יין. בעודי עובר ברחובות העיר שהחלו להתרוקן מאנשים, עקב השעה והקור ראיתי את עצמי מהצד, בתור עובר אורח. ראיתי את עצמי רוכב על האפניים בתוך העיר, עם המעיל והצעיף, ובקבוק היין ביד אחת וביד שנייה מגרד ברגל. ראיתי ושמחתי. שמחתי שזה מה שאני עושה שזו האפשרות שלי.

כאשר הגעתי למארי, היא הכניסה אותי ישר למטבח שהיה חם כמו כבשן, כולה מכוסה בקמח, שערה פרוע אבל חיוכה עדיין שם. באופן דורש אך גם כמעט מתחנן הציבה אותי מול הכיריים, הראתה לי עמוד בספר בישול עם תמונה של מאכל שאני לא מכיר ואמרה לי עם העיניים הגדולות שלה שתמיד נראות לי פעורות לרווחה מהלם העולם הגדול: "הנה, ככה זה צריך להיות". הורדתי את הסוודר, הפשלתי שרוולים והתחלתי לעבוד.  לקח לנו בערך שעתיים שלוש עד שהצלחנו להכין את הכל, ובינתיים הצטרפו אלינו עוד כמה חברים. היין החל לזרום, ובקבוק אחד הוביל לבקבוק שני.  אנשים החלו לקבל לחיים ורודות וזה לא היה קשור לקור מבחוץ או לחום המטבח. שעתיים של ארוחה עם אנשים, פרצי צחוק מעברים שונים של השולחן, ואני יושב שם ורואה את עצמי מבחוץ. רואה אותי יושב שם, עם אנשים שלפני כן לא הכרתי, מדבר בשפה שלא ידעתי, צוחק מדברים שלא הכרתי.

בסוף הארוחה סוון אמר לי שיש מסיבה בכפר, ושכדאי לנו לבדוק אותה. כמעט וכבר סירבתי, הרי כמה חברותיים אפשר להיות ביום אחד, אבל אז אמרתי לעצמי למה לא בעצם. עוד לפני שהגענו לביקתה שמענו את המוזיקה עוטפת אותנו ואת הבסים רוטטים לנו מבפנים. הסתכלנו אחד על השני וחייכנו. עברנו את הפינה וראינו את הכניסה לביקתה. אנשים עמדו בפתח, המוזיקה נשפכת עליהם ומתוכם. חלקם רקדו באמצע הרחוב, חלקם עישנו, שתו או דיברו. לא יכולתי להתאפק ונכנסתי גם אני, לא לפני שהורדתי את המעיל והצעיף. מישהו ישר העביר לי בירה בטענה המאוד צודקת שצריך לפנות את הארגז כי אין מקום לרקוד. שמחתי לתרום את חלקי למאמץ ואחרי כמה דקות לקחתי כבר את הבירה השנייה. ראיתי אנשים, שחודשים כבר לא ראיתי. ראיתי את הגבוה שתמיד רוקד גם כשאין מוזיקה בחדר, ראיתי את האדום שתמיד מחייך, ראיתי אנשים שלפני כן עוד לא ראיתי ולא הבנתי איך פספסתי אותם. המוזיקה הייתה מעולה, ואחרי ג'ויינט וכמה בירות הרצון להפסיק לרקוד פשוט כבר לא היה שם והמחשבה שתמיד עוברת בראש כשאני רוקד עד כמה מצחיק אני נראה גם נעלמה כלא הייתה. במקום זה הסתכלתי על האחרים וראיתי אותם בפעם הראשונה מתוך העיניים שלי. ראיתי את הגבוה מחייך אלי בלי הפסקה ורוקד בצורה מגניבה, אבל גם מצחיקה. ראיתי את פאולה מורידה את הנעליים ורוקדת כמו ילדה קטנה, קופצת במקום עם פיסוק וידיים פסוקות לצדדים. ראיתי את סוון פשוט עומד שם עם הבירה ביד ולא יודע כל כך מה לעשות. ואז הכל בעצם הסתדר לי. כולם נראו לי שמחים ומרוצים. אף אחד לא חשב על איך הוא נראה כשהוא רוקד. ברגע שרואים אנשים בתזוזה הם פשוט 'נופלים' להגדרה של רוקדים, ולא שמים לב כל כך לאיך. ואולי בעצם עדיף שכך. אז פאולה קפצה, והגבוה היה טיפה'לה מוזר, סוון עמד במקום, אבל כולם נהנו וכולם רקדו ושמחו.

רק אני עמדתי שם עם מחשבות שלא נותנות לי לחיות, מחשבות שלא עוברות לאנשים אחרים בראש, שגורמות לי להסתכל ולהתנהג אחרת בסיטואציות שונות. וכבר קיוויתי, אמרתי יאללה, עד כמה שאני שונא את המילה הזו, נזרום, נראה מה ייקרה. ואז הגבוה המוזר שלא הפסיק להסתכל עלי ולחייך אמר לי שהוא מאוד שמח שבאתי למסיבה. אמרתי לו שגם אני שמח שבאתי, , יש בירה, מוזיקה והאווירה טובה. ואז אמרתי נרחיק לכת, ואפילו אמרתי לו שגם טוב לראות אותו כי לא ראיתי אותו כבר 4 חודשים בערך. יותר מזה אני לא מסוגל להביא את עצמי, ודווקא יכול להיות שיש שם משהו, אבל כנראה שלא. הוא המשיך לרקוד ואני כבר הלכתי לשירותים להשתין, שם מצאתי חומר קריאה של הדייר.

בחוץ התנהלו להם כמה אנשים יחדיו..אסור לעשן בתוך הבית. החלטתי לנצל את פרץ האנרגיה החברותית שלי ולהצטרף אליהם למרות שלא ראיתי אותם מעולם. היה אחד שאמר שגנבו לו את הנעליים, היתה את השכנה שהיתה כוסית על, היה את הבולדוג עם העיניים הכחולות שראיתי לפני כן ועוד כאלו ואחרים. הבולדוג היה שיכור נעמד לידי ובקושי הצליח לעמוד ישר, חצי נשען עלי. הכוסית על היתה על משאלת מוות ושתתה וודקה נקייה. ואז ההוא עם הנעליים התחיל לדבר, וככל שהוא דיבר הוא נשמע לי יותר ויותר, איך נאמר בעברית תקינה, אוחצ'ה. זה אומנם לא יישמע גילוי היסטרי, אבל לנסות לקלוט ולהבין את זה בשפה זרה זה לא דבר של מה בכך...ואני פשוט נעמדתי שם עם עיניים פעורות לרווחה, מסתכל על האחרים לראות אם הם יודעים את מה שאני כנראה יודע. ולא, לא ראיתי שום תגובה. רק הבולדוג פתאום נעמד זקוף ואמר שהוא חושב שגברים הם הדבר הכי טוב שיש. נכון שהם הכי טוב שיש?, שאל את כוסית העל. היא, מורידה את הבקבוק, מנגבת את קצה השפה משאריות של וודקה קרה, מסתכלת עליו בזווית העיניים השיבה בקלילות, "לא". "אני חושב שהם הדבר הכי טוב שיש" הוא חזר. העיניים שלי התגלגלו בתוך חוריהן. לא הבנתי לאן להסתכל. על הבולדוג, על הבחור עם הנעליים, על האחרים לראות את התגובות שלהם, לראות אם הם מבינים. מה הם מבינים בעצם? מה הולך פה בעצם? לאן הגעתי? איזו מסיבה זו? מה קורה פה? קודם הגבוה המצחיק, אחרי זה הנעליים והבולדוג, סוון כל הזמן מסתכל עלי..מה הולך פה? יש משהו שאתם רוצים לספר לי? ולא, לי אין שום דבר שאני רוצה לספר לכם.

הרגשתי מאוד מוזר. החלטתי שאני צריך פסק זמן, אז אכלתי את שאריות העוגה שמארי נתנה לי בסוף הארוחה שלנו. עם האוויר הקר ומתיקות העוגה, ניסיתי לנקות את המוח מכל המחשבות ולהיות טבעי. ואז הבנתי את זה בעצם, אני לא זוכר אפילו איך עושים את זה. כן, ברור, זה מוחלק לרמות, יש אנשים בבית ואפילו כאן שאני מצליח להיות איתם פתוח לחלוטין ולהתנהג בנוח. יש אנשים שפחות. יש אנשים שבכלל לא. זה טבעי ונכון ומובן לחלוטין. אבל להיות כמו פעם, שלא שמתי זין על אף אחד ועל מה שהם חושבים. הייתי נותן הכל על מנת לחוות את ההרגשה הזו שוב. ואז בעצם התחלתי לחשוב, למה בעצם, או מה קרה לי במהלך הדרך שכן התחלתי לייחס חשיבות למה שאנשים חושבים ואיזו טעות זו. ואז הגיעה המחשבה הסופית שאמרה שאני פשוט חושב יותר מדי. ועם המחשבה הזו התעטפתי בצעיף, במעיל ובכפפות אמרתי שלום לסוון ויצאתי לדרכי הביתה לביקתה. אחרי מקלחת חמה נכנסתי לחדר המחומם במידה הנכונה, הורדתי את המגבת ונכנסתי למיטה עם המצעים הנקיים והריח של החלומות. עוד לפני שהספקתי להירדם ולתת למוח מנוחה מהכל, הספקתי לחשוב עליך, ובאופן בלתי נמנע עלי. חשבתי על כמה בא לי לנשק אותך ופשוט להחזיק אותך קרוב אלי. דיי, נמאס לי.