There and back again, a Human's tale

ידענו שהיום הזה יגיע.  היומולדת שלך.  בהתחלה היססתי, להתקשר או לא, האם זה לגיטימי, האם יגרום סתם לאי נוחות, האם לוותר ולהעלם לגמרי מהתמונה, או להישאר איי שם באופק המטושטש.  ואז חשבתי לעצמי, אנחנו כבר לא ילדים קטנים, אפשר להתנהג בהתאם, ולהתקשר לאחל מזל טוב ביום ההולדת לא צריך להיות סיפור כל כך גדול.

סיימתי שיעור בשעה מאוחרת, חזרתי הביתה והפעלתי את החימום, מתיישב על המיטה, מחכה שהקומקום ירתח, וחושב על השיחה העתידה לבוא.

לדבר רגיל?  או לדבר אדיש?  לעמוד על מגדל וחומות או לשבת בשיכול רגליים?  לחייך?  להתרגש?  לענות את האמת?  להגיד את הכל?

המים רתחו ותוך כדי הכנת התה אמרתי לעצמי שאני חושב יותר מדי.  בסך הכל שיחה.

חיכיתי לשעה שבה ידעתי שאתה מסיים את הלימודים, ירדתי למטה, הדלקתי סיגריה והתקשרתי.  ליבי האיץ את דפיקותיו בעודי מחכה לתשובה המיוחלת, חומות ההגנה החלו מקיפות אותי מכל הצדדים, מגדלי הורם לגובה השמיים, משם ישבתי והתבוננתי בי.  אולי לא תענה, חשבתי לעצמי, ואני אסיים את העניין בהודעה קולית.

אבל פתאום עניתי לי, עם ההלו השאנן שלך, כאילו כרגע יצאת ממקלחת חמה או התעוררת משנה של 10 שעות.  מזל טוב אמרתי.  שתיקה מביכה.  זה אני, הוספתי.

השיחה נמשכה בערך רבע שעה.  כמו תמיד, דיברנו על הכל ובעצם על כלום.

'אני מתגעגע' אמרת לי בקול חלוש לקראת סופה.  שתיקה מביכה.  לא עניתי.  חומות ההגנה נפלו כלא היו, 'לא!' צעקתי מלמעלה, אבל אני מלמטה לא התייחס, וניגש אליך.

'גם אני' אמרתי.

עליתי בחזרה לביקתה שלי, עם פרחים הלבנים והתה, ולא יכולתי שלא לתהות, איך בכזו קלות, בעזרת שתי מילים אתה מצליח לי לגרום להרגיש.  איך למרות ההרגשה שלי שאני עברתי את זה כבר, שזה מאחורי, שהתגברתי על זה, אתה מצליח להחזיר אותי אחורה.

אני לא יודע אם זו הייתה החלטה נכונה, ואני לא יודע אם אני אצליח למצוא משהו דומה לזה בעתיד.  בהתחשב בעבודה שאני לא יודע מה אני רוצה בעתיד, זה פחות מדאיג אותי.

כבד.  כבד לי איתך.  זה תמיד כל כך מעיק וקשה?  כל קשר אמור להיות ככה?  אם כן, האם שלנו יכול איכשהו ליפול תחת ההגדרה 'נורמלי'?  או שבעצם אנחנו סוג מודרני של דון קישוט, מנסים בכוח להיאבק במה שאי אפשר?

עוד שבוע היומולדת שלי.  בעבר, תמיד צחקנו על זה שאנחנו חוגגים ביחד בהפרש כל כך קטן, עוד סימן שהצטרף למשוואה ביחד עם אותם שמות פרטיים.  אני מתאר לעצמי שתחזיר את הטובה ותתקשר גם, כי ככה אתה, כל כך מחושב שריבוע נראה עיגול לידך.  ואני תוהה אם מתחשק לי לשמוע אותך שוב.  אם מתחשק לי להרגיש את זה עוד הפעם, אם מתחשק לי לקחת חלק בריקוד הזה שמהצד לא נראה טוב בכלל.