|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
ואלה הן חוויותי לשנת 2007
באתי לבקר אותך, אחרי כל כך הרבה זמן שלא התראנו. כמו תמיד, בהתחלה אני זהיר לידך, לא יודע בדיוק איפה אנחנו עומדים, מה אתה חושב, מה אתה רוצה ומה אנחנו עושים בעצם. ירדתי ממונית השירות מתחת לבניין שלך. עמדתי עם התיק ביד, מכוסה במעיל ועטוף בצעיף, מעשן סיגרייה, הרוח מפזרת לי את השיער לכל כיוון, ואיתו את כל המחשבות שלי, של מה הולך לקרות. הרמתי עיניים לעבר המפרסת שלך שהייתה מוארת אך ריקה מאדם.
עליתי במדרגות ונמעדתי מול הדלת שלך, מצלצל בפעמון ומחכה לתשובה. פתחת את הדלת בקלילות שכזו, עם מבט של 'כבדרך אגב', מסמן לי להיכנס פנימה. נכנסתי, עובר אותך, ועוד לפני שהספקתי להיכנס לסלון להוריד מעלי את התיק והמעיל, סובבת אותי ונתת לי חיבוק חזק. בלי לחשוב פעמיים נענתי בחזרה, זורק את התיק והמעיל מעלי, מחבק אותך חזק חזק, מניח את הראש על הכתף שלך ושואף אוויר החוצה. אוקי. אנחנו כאן.
איך להסביר במילים את הרגשות? איך למנות בשורות ספורות את כמות המחשבות האין סופיות שעברו לי בראש באותו הרגע? אי אפשרי לעמוד על קוצו של עניין כשאתה מעורב בנושא. תמיד הכל איתך צריך להיות מסובך.
התיישבנו בסלון לראות סרט, משהו שהבאת. הקור חדר לדירה הישנה דרך הקירות וטיפס דרך הסדקים שבבלטות הישנות של הריצפה. ביקשתי ממך שמיכה. כשחזרת כבר נשכבתי לאורך הספה, מסתכל על הטלוויזיה. בלי לחשוב פעמיים, הנחת עלי את השמיכה, הרמת קצה אחד, ונשכבת לאורכי, מפנה לי את העורף שלך. הרגשתי אותך צמוד עלי, הרגשתי אותך מרגיש את אותי נושם. קירבתי את האף שלי לראש שלך ושאפתי אותך פנימה, הריח הזה שלך, עם השמפו והדאודורנט שאני כל כך שונא הרגיש לי כל כך טוב. חיבקתי אותך יותר חזק ממוקדם ועצמתי את העיינים. למי אכפת מהסרט הזה, תראה מה יש לי בין הידיים אמרתי לך. הסתובבת אלי וחייכת את החיוך הזה שלך עם העיניים האלו שלך וסוף סוף נתת לי נשיקה.
למחרת החלטתי שאני מעריך את השהייה שלי אצלך ביום.
אחרי הכל, באמת שלא יצא לנו כל כך הרבה לדבר, ואולי הגיע הזמן שנעשה גם את זה. אבל אז חברים שלך הצטרפו, ולי שמצד אחד לא ממש הפריע, הרגיש קצת מוזר. אחרי הכל, אף אחד לא יודע עלי חוץ מהמצפון שלי, ואיתה אני לא כל כך מדבר. אבל זה המגרש שלך והחיים שלך והחברים שלך, וחשבתי לעצמי שאם אני רוצה לקחת איזשהו חלק בחיים שלך, אני צריך לפעמים לחרוג קצת מהמסגרת שלי. וככה פגשתי את כולם, ישבנו שתינו בירות ביחד במרפסת שטופת השמש שלך. ולא, לא ישבנו מחובקי ידיים אחד עם השני, אפילו לא אחד ליד השני. ואהבתי את זה. אז הם ידעו, אז מה. אין פיל ורוד בחדר. אין פיל בכלל. עם עומר דיברתי על כדורגל של הליגה האנגלית, עם מאיה דיברתי תנאי הקבלה לבצלאל, עם נדב על השמאל והימין ויסמין שאלה אותי לגבי ירידה מהארץ. המוזיקה התנגנה לה ברקע בעוצמה הנכונה, הבירות המשיכוו לזרום והרגשתי באמת בנוח. מדי פעם העפתי מבט לכיוונך מחייך, מסתכל עליך יושב שם על הפוף וצוחק. לפעמים ראית אותי מסתכל עליך וחייכת בחזרה.
ב 2 בלילה אחרי שהבירה האחרונה נגמרה ואזלו לנו נושאי השיחה, כולם החליטו להתקפל. אני, כן אני נשאר. עזרתי לך לאסוף את הבקבוקים הריקים, לרוקן את המעפרות ולסדר את כל הבלאגן. החלטת שאתה רעב אז הלכת למטבח להכין אוכל. אני נכנסתי בינתיים להתקלח.
יצאתי מהמקלחת ואכלנו ביחד מה שהכנת והלכנו לישון. נכנסים ביחד למיטה, אני עם בוקסר וחולצה קצרה, ואתה עטוף בשכבות מגן של לבלה לבנה וטרנינג. “מה אתה בא עם שכבות למיטה?” שאלתי אותך חצי בפליאה חצי בצחוק, “אל תדאג חייל גיבור שלי, אני אשמור עליך חם" אמרתי ודרשתי שתוריד את הטרנינג ותחליף לחולצה קצרה. העפתי לכיווני מבט של 'אני מכיר אותך מאיפשהו...?', אבל עשית זאת. נשכבת על הגב, ואני לצידך, שם הראש בשקע של הכתף שלך, השקע שאני כל כך אוהב, המקום שהכי נוח לי בו, ונרדמנו.
החלטתי שאני מעריך את השהייה שלי אצלך בעוד יום.
בבוקר יצאת לסידורים שלך ואני החלטתי שלמרות שאני לא ממש מכיר את העיר, יהיה דווקא לא רע בכלל אם אני אצא קצת החוצה ואסתובב באיזור. נפגשנו לצהריים במסעדה במרכז שאתה בחרת. היה אוכל טעים, וישבנו שם אחד עם השני, כמו אנשים רגילים, מדברים, צוחקים נהנים. נפרדנו לשלום, וקבענו להיפגש שוב בערב בקניון לקנות כמה דברים. חזרתי לדירה שלך, גלגלתי ג'וינט ועישנתי אותו להנאתי, מהרהר כמו תמיד, על הכל. עליך, עלי, עלי עליך, על החיים. לא הבנתי בעצם מה אנחנו עושים, משחקים אותה כמו גדולים, אבל למעשה מתחמקים מהדברים המהותיים.
שלחתי לך הודעה שאני לא בא לקניון ושניפגש כאשר תחזור. חזרת עמוס שקיות של קניות, משקפי שמש נפולים על הפנים, וחיוך מרוח לך על הפרצוף. מייד כל המחשבות שהיו לי נעלמו בן רגע, רק מלראות אותך עומד שם ככה, עם המשקפיים על הפרצוף למרות שהיה כבר מאוחר בלילה. באתי אליך וחיבקתי אותך חזק ממש, עד שאמרת שאין לך אוויר. צחקתי מזה ואמרתי לך "בוא נעשה משהו". הסתכלת עלי טיפה מוזר, בהססנות משהו ואמרת שקודם נסדר ואז נשתולל. עזרתי לך, וכשסיימנו דחפתי אותך לחדר שלך, מפיל אותך על המיטה שלך. התרוממת על המרפקים עם מבט נוצץ בעיניים, “מה?” שאלת אותי, אבל אני לא עניתי לך. הורדתי לך את הנעליים, הפשטתי אותך מהחולצה שלך ונשכבתי עליך. “זהו" אמרתי, ואתה צחקקת לעצמך, וידעתי שאתה יודע למה אני מתכוון, ושאתה גם מרגיש את זה.
מכאן הזכרון כבר מתעתע בי, והכל מתחיל להיות מטושטש. התחלנו לדבר, על מה אנחנו בעצם עושים ולאן אנחנו בעצם הולכים. אמרתי לך שאני לא כאן, ושאני לא יודע אם אני חוזר. אמרתי לך שאני אוהב אותך. אמרתי לך שאני לא מצליח לבחור בין בחורים לבחורות. אמרתי לך שאתה אצלי בראש כל הזמן. לא אמרתי לך שאני מפחד כל כך, ועל כמה רע אני מרגיש עם עצמי שבשורה התחתונה זה מה שאני, פחדן. אני מפחד מההשלכות של העניין. אני מפחד ממה אנשים יחשבו עלי, על איך תמיד יציגו אותי בתור "ההומו ההוא", מפחד שאם אני אבחר בעולם אחד, לאחר כמה זמן השני יחסר לי. מפחד מלהתחייב בכזו החלטיות, לעולם הזה, אליך. מפחד להגיד לך שאני בוחר בך, ושתחכה לי עד שאחזור, אם וכשאחזור, ואז לאחר מספר שנים זה ייגמר ואני ארגיש אשמה עצומה על כך שמנעתי מבעדך לחיות חיים אחרים, טובים יותר, עם מישהו שמוסגל היה להעניק לך את כל הדברים שאני לא יכול. מפחד מזה שאם זה באמת יקרה, אני אשאר עם ההחלטה שלי בעולם הזה ללא דרך לחזור אחורה. מפחד מכמה אנחנו שונים, ואולי בעצם זה בכלל לא יעבוד, לא בגלל שאני לא מצליח לקבל החלטה, אלא בגלל שאנחנו לפעמים מדברים שפה אחרת? מפחיד אותי לדמיין אותנו ביחד עוד 20 שנה, או אפילו יותר, בני 80 ביחד. איך זה יראה? תהיה לנו משפחה? יהיו לנו ילדים? זה באמת מה שאני רוצה? לגדל ילדים עם גבר? אני מסוגל בעצם לגדל ילדים עם אישה? הפחד הזה משתלט עלי ומונע ממני לקחת החלטות מהותיות לחיים שלי, כן את זה הבנתי כבר. אבל אני תקוע בשלב הזה ולבחור בין חיים עם מישהי לבין חיים איתך נראה לי זוועתי ממש. איך אני יכול לדעת שזה באמת המקום אליו אני רוצה להשתייך? אם אני אבחר בך זה אומר שאני אהיה לכל חיי "אוכל בתחת"? אם אני אבחר בבחורה שמחכה לי מעבר לים, האם אחשוב עליך כל החיים, מחשבות של "מה היה אם..?”.
הבנתי שהגענו לשיחה הזו, ושאולי ההרגשה שהייתה לי לפני כן ניבאה את הבאות (או גרמה לזה..?). החלטנו שזה יהיה רעיון טוב לישון על הדברים שנאמרו ולבחון אותם באור יום.
למחרת החלטתי שאני חוזר הביתה.
אומנם נפגשנו עוד פעמיים ואז, ואתה התנהגת כאילו הכל קשורה ודבר לא נאמר. החלטתי להשתתף במשחק. החלטת שאתה רוצה לקחת אותי לשדה אז אמרתי להורים שלי שחבר לוקח אותי. חיכית לי שאסיים את הצ'ק-אין והחלטנו להתיישב על הכיסאות המשקיפים לעבר המטוסים. התיישבתי, חצי מחוייך מעייפות, שמחה לחזור אל הקור ועצם הידיעה של מה צפוי לבוא. אמרת שאתה לא יכול לחכות לי יותר. הבנתי את זה. ידעתי שזה יגיע, חיכיתי לזה. חייכתי בהבנה, לא מרגיש כלום, ואמרתי לך שזה בסדר. הנה, זה לא היה כזה נורא. דיברנו ואמרנו שההגיון הפעם הכריע על הרגש, וסימכנו שזו החלטה משותפת שלנו. ואז החלטתי שדיי, זהו, אני הולך לביקורת דרכונים ודרכינו נפרדות. נתתי לך חיבוק, ופתאום הבנתי שזה החיבוק האחרון שלי איתך. פתאום הבנתי שאחרי כל כך הרבה שנים של הדבר הדפוק הזה ביננו שאנחנו קוראים לו קשר, אני לא אוכל לעשות את זה יותר. ואני לא אוכל לנשק אותך יותר, או לישון עליך, או בזרועותיך. ואז, כמו בחומת לבנים ענקית, לבנה אחר לבנה החלו ביצורי ההגנה שלי להישבר, ועמדתי שם, מחבק אותך ובוכה כמו ילד קטן. התחלת לבכות גם ואמרת שאנחנו כבר גדולים והגיע הזמן לחיות חיים של גדולים. הפתאומיות של הדבר הכתה בי גלים. איך חשבתי שזה יהיה אחרת? התחבקנו והתנשקנו. לקחתי את התיק שלי על הגב, חייכתי אליך עם עיניים אדומות ודומעות, אמרתי לך שאני אוהב אותך והסתובבתי ללכת. עברתי את הביקורת ופשוט נפלתי בפינת החדר, מתייפח ובוכה כמו ילד קטן, שמבין שעכשיו הוא איבד את האחד הדברים הכי יקרים שלו, ושהוא לא יצליח לקבל אותו בחזרה. בכיתי בלי מחסומים, משווע לאוויר, מקנח את האף בכדי לנשום, אנשים עוברים ושבים מסתכלים עלי. איך, שאלתי את עצמי.
והנה, עכשיו אני כאן, מעבר לים, עם מה שרציתי, להיות לבד. חופש, לא להרגיש כבול וכלוא, לדעת שאני יכול להיות עם מישהי כאן מבלי להרגיש אשמה לגביך. אז אני איתה, וחושב עליך. אני מחבק אותה לפני שאנחנו הולכים לישון, ומשווע להריח אותך לידי, למרות שלפעמים אתה מסריח עם הקטע הגברי שלך שלא מאמין באפטרשייב. אני מנסה להרגיש את הרגל שלך בה, למרות שהיית מעצבן אותי בעוד קטע שלך שלא האמנת שצריכים לגזור ציפורניים ברגליים. אני מנסה להריח אותך בעורף שלה, למרות שעיצבנת אותי בילדותיות שלך שלא נתת לי להוריד לך שם את השיערות עם המכונה כי אמרת שגברים לא עושים את זה, למרות שהסברתי לך שזה בדיוק מה שהספר עושה כשהולכים להסתפר.
אני חושב עליך, ושוב, לא מצליח להגיע להשלמה עם העניין, לא מצליח להיות בטוח שזו הייתה ההחלטה הנכונה, חושב אם לחזור, לחזור בגללך או בגללי, לחזור בשבילך או בשבילי, לחזור בכלל, לא בשבילך?
אז כן, אני כבר בן 25, ולא אני לא אכתוב כאן בהתלהבות אין-קץ על כל נשיקה או מזמוז שלי עם בחור. השלב הזה מאחורי. השאלה מה הלאה. סבא אמר שיש החלטות בחיים שצריך המון אומץ לקחת אותן. כבר אמרתי שאני מפחד?
| |
איש כתום, בולדוג, נעליים ואיש גבוה ומוזר נפגשו לבירה
יום שישי בבוקר. קר, שמיים אפורים. אני במיטה עם הפוך בלי ציפה, החלונות סגורים, החימום על גבוה השעון מצלצל. קמתי בעצלות יתרה מהמיטה, מפעיל את המוזיקה, שם מים בקומקום והולך בינתיים לשירותים. מהחלון שם אפשר לראות את העץ שגדל מאחורי הבית. העלים שנשארו עליו צבועים בכתום, אדום וצהוב. חזרתי לחדר, הכנתי תה והסתכלתי על הכביש. לפעמים זה עדיין מכה בי תדהמה איפה אני ומה אני עושה. התלבשתי בחופזה (אני תמיד כמעט מאחר - אבל מספיק בסופו של דבר) ויצאתי לעבודה עטוף במעיל, צעיף וכובע. הקור הכה באיזורנו בחוזקה ובמהרה והאנשים, כלומר אני, עוד לא התרגלו אליו. בצעדים קצובים חציתי את הכביש, עברתי את הקולנוע, עליתי על הגשר ולאחר הליכה של 10 דקות הגעתי לעבודה. באופן מפתיע הייתי כל היום לבד, מה שאיפשר לי לעשות את העבודה בקצב שלי ולנהות מהשקט. בין לבין גם שתיתי קפה וירדתי לקנות לי לחמניה לארוחת הבוקר.
היום עבר במהרה יחסית וחזרתי הביתה עייף כמו תמיד. נכנסתי לאותה המיטה עם הפוך ללא הציפה לשנת צהריים מחזקת עד הערב. מארי החליטה שהיא מכינה לי ארוחת ערב "כמו בבית". לא התווכחתי, מבחירה. התעוררתי בזמן, עליתי על האפניים ופידלתי לכיוון המרכז, לקנות בקבוק יין. בעודי עובר ברחובות העיר שהחלו להתרוקן מאנשים, עקב השעה והקור ראיתי את עצמי מהצד, בתור עובר אורח. ראיתי את עצמי רוכב על האפניים בתוך העיר, עם המעיל והצעיף, ובקבוק היין ביד אחת וביד שנייה מגרד ברגל. ראיתי ושמחתי. שמחתי שזה מה שאני עושה שזו האפשרות שלי.
כאשר הגעתי למארי, היא הכניסה אותי ישר למטבח שהיה חם כמו כבשן, כולה מכוסה בקמח, שערה פרוע אבל חיוכה עדיין שם. באופן דורש אך גם כמעט מתחנן הציבה אותי מול הכיריים, הראתה לי עמוד בספר בישול עם תמונה של מאכל שאני לא מכיר ואמרה לי עם העיניים הגדולות שלה שתמיד נראות לי פעורות לרווחה מהלם העולם הגדול: "הנה, ככה זה צריך להיות". הורדתי את הסוודר, הפשלתי שרוולים והתחלתי לעבוד. לקח לנו בערך שעתיים שלוש עד שהצלחנו להכין את הכל, ובינתיים הצטרפו אלינו עוד כמה חברים. היין החל לזרום, ובקבוק אחד הוביל לבקבוק שני. אנשים החלו לקבל לחיים ורודות וזה לא היה קשור לקור מבחוץ או לחום המטבח. שעתיים של ארוחה עם אנשים, פרצי צחוק מעברים שונים של השולחן, ואני יושב שם ורואה את עצמי מבחוץ. רואה אותי יושב שם, עם אנשים שלפני כן לא הכרתי, מדבר בשפה שלא ידעתי, צוחק מדברים שלא הכרתי.
בסוף הארוחה סוון אמר לי שיש מסיבה בכפר, ושכדאי לנו לבדוק אותה. כמעט וכבר סירבתי, הרי כמה חברותיים אפשר להיות ביום אחד, אבל אז אמרתי לעצמי למה לא בעצם. עוד לפני שהגענו לביקתה שמענו את המוזיקה עוטפת אותנו ואת הבסים רוטטים לנו מבפנים. הסתכלנו אחד על השני וחייכנו. עברנו את הפינה וראינו את הכניסה לביקתה. אנשים עמדו בפתח, המוזיקה נשפכת עליהם ומתוכם. חלקם רקדו באמצע הרחוב, חלקם עישנו, שתו או דיברו. לא יכולתי להתאפק ונכנסתי גם אני, לא לפני שהורדתי את המעיל והצעיף. מישהו ישר העביר לי בירה בטענה המאוד צודקת שצריך לפנות את הארגז כי אין מקום לרקוד. שמחתי לתרום את חלקי למאמץ ואחרי כמה דקות לקחתי כבר את הבירה השנייה. ראיתי אנשים, שחודשים כבר לא ראיתי. ראיתי את הגבוה שתמיד רוקד גם כשאין מוזיקה בחדר, ראיתי את האדום שתמיד מחייך, ראיתי אנשים שלפני כן עוד לא ראיתי ולא הבנתי איך פספסתי אותם. המוזיקה הייתה מעולה, ואחרי ג'ויינט וכמה בירות הרצון להפסיק לרקוד פשוט כבר לא היה שם והמחשבה שתמיד עוברת בראש כשאני רוקד עד כמה מצחיק אני נראה גם נעלמה כלא הייתה. במקום זה הסתכלתי על האחרים וראיתי אותם בפעם הראשונה מתוך העיניים שלי. ראיתי את הגבוה מחייך אלי בלי הפסקה ורוקד בצורה מגניבה, אבל גם מצחיקה. ראיתי את פאולה מורידה את הנעליים ורוקדת כמו ילדה קטנה, קופצת במקום עם פיסוק וידיים פסוקות לצדדים. ראיתי את סוון פשוט עומד שם עם הבירה ביד ולא יודע כל כך מה לעשות. ואז הכל בעצם הסתדר לי. כולם נראו לי שמחים ומרוצים. אף אחד לא חשב על איך הוא נראה כשהוא רוקד. ברגע שרואים אנשים בתזוזה הם פשוט 'נופלים' להגדרה של רוקדים, ולא שמים לב כל כך לאיך. ואולי בעצם עדיף שכך. אז פאולה קפצה, והגבוה היה טיפה'לה מוזר, סוון עמד במקום, אבל כולם נהנו וכולם רקדו ושמחו.
רק אני עמדתי שם עם מחשבות שלא נותנות לי לחיות, מחשבות שלא עוברות לאנשים אחרים בראש, שגורמות לי להסתכל ולהתנהג אחרת בסיטואציות שונות. וכבר קיוויתי, אמרתי יאללה, עד כמה שאני שונא את המילה הזו, נזרום, נראה מה ייקרה. ואז הגבוה המוזר שלא הפסיק להסתכל עלי ולחייך אמר לי שהוא מאוד שמח שבאתי למסיבה. אמרתי לו שגם אני שמח שבאתי, , יש בירה, מוזיקה והאווירה טובה. ואז אמרתי נרחיק לכת, ואפילו אמרתי לו שגם טוב לראות אותו כי לא ראיתי אותו כבר 4 חודשים בערך. יותר מזה אני לא מסוגל להביא את עצמי, ודווקא יכול להיות שיש שם משהו, אבל כנראה שלא. הוא המשיך לרקוד ואני כבר הלכתי לשירותים להשתין, שם מצאתי חומר קריאה של הדייר.
בחוץ התנהלו להם כמה אנשים יחדיו..אסור לעשן בתוך הבית. החלטתי לנצל את פרץ האנרגיה החברותית שלי ולהצטרף אליהם למרות שלא ראיתי אותם מעולם. היה אחד שאמר שגנבו לו את הנעליים, היתה את השכנה שהיתה כוסית על, היה את הבולדוג עם העיניים הכחולות שראיתי לפני כן ועוד כאלו ואחרים. הבולדוג היה שיכור נעמד לידי ובקושי הצליח לעמוד ישר, חצי נשען עלי. הכוסית על היתה על משאלת מוות ושתתה וודקה נקייה. ואז ההוא עם הנעליים התחיל לדבר, וככל שהוא דיבר הוא נשמע לי יותר ויותר, איך נאמר בעברית תקינה, אוחצ'ה. זה אומנם לא יישמע גילוי היסטרי, אבל לנסות לקלוט ולהבין את זה בשפה זרה זה לא דבר של מה בכך...ואני פשוט נעמדתי שם עם עיניים פעורות לרווחה, מסתכל על האחרים לראות אם הם יודעים את מה שאני כנראה יודע. ולא, לא ראיתי שום תגובה. רק הבולדוג פתאום נעמד זקוף ואמר שהוא חושב שגברים הם הדבר הכי טוב שיש. נכון שהם הכי טוב שיש?, שאל את כוסית העל. היא, מורידה את הבקבוק, מנגבת את קצה השפה משאריות של וודקה קרה, מסתכלת עליו בזווית העיניים השיבה בקלילות, "לא". "אני חושב שהם הדבר הכי טוב שיש" הוא חזר. העיניים שלי התגלגלו בתוך חוריהן. לא הבנתי לאן להסתכל. על הבולדוג, על הבחור עם הנעליים, על האחרים לראות את התגובות שלהם, לראות אם הם מבינים. מה הם מבינים בעצם? מה הולך פה בעצם? לאן הגעתי? איזו מסיבה זו? מה קורה פה? קודם הגבוה המצחיק, אחרי זה הנעליים והבולדוג, סוון כל הזמן מסתכל עלי..מה הולך פה? יש משהו שאתם רוצים לספר לי? ולא, לי אין שום דבר שאני רוצה לספר לכם.
הרגשתי מאוד מוזר. החלטתי שאני צריך פסק זמן, אז אכלתי את שאריות העוגה שמארי נתנה לי בסוף הארוחה שלנו. עם האוויר הקר ומתיקות העוגה, ניסיתי לנקות את המוח מכל המחשבות ולהיות טבעי. ואז הבנתי את זה בעצם, אני לא זוכר אפילו איך עושים את זה. כן, ברור, זה מוחלק לרמות, יש אנשים בבית ואפילו כאן שאני מצליח להיות איתם פתוח לחלוטין ולהתנהג בנוח. יש אנשים שפחות. יש אנשים שבכלל לא. זה טבעי ונכון ומובן לחלוטין. אבל להיות כמו פעם, שלא שמתי זין על אף אחד ועל מה שהם חושבים. הייתי נותן הכל על מנת לחוות את ההרגשה הזו שוב. ואז בעצם התחלתי לחשוב, למה בעצם, או מה קרה לי במהלך הדרך שכן התחלתי לייחס חשיבות למה שאנשים חושבים ואיזו טעות זו. ואז הגיעה המחשבה הסופית שאמרה שאני פשוט חושב יותר מדי. ועם המחשבה הזו התעטפתי בצעיף, במעיל ובכפפות אמרתי שלום לסוון ויצאתי לדרכי הביתה לביקתה. אחרי מקלחת חמה נכנסתי לחדר המחומם במידה הנכונה, הורדתי את המגבת ונכנסתי למיטה עם המצעים הנקיים והריח של החלומות. עוד לפני שהספקתי להירדם ולתת למוח מנוחה מהכל, הספקתי לחשוב עליך, ובאופן בלתי נמנע עלי. חשבתי על כמה בא לי לנשק אותך ופשוט להחזיק אותך קרוב אלי. דיי, נמאס לי.
| |
| כינוי:
מנש'קה
בן: 43
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
