שיר כאב,עובר ושב, איזה מזל אני שר עכשיו

רבנו, כי נסעתי אליה, טענת שאני פוגעת בעצמי.

אמרתי לך שאת פוגעת בעצמך איתו

רבנו והיה שקט, וזעם וכעס ובכית ושתקתי

.

הייתי אצלה, לא הזזת אותי מלבד כשניסיתי לנשק אותך

"להפסיק?"

-"כן, אני אוהבת אותו"

ומאיזושהי סיבה לא הפריע לי בכלל.

אני מחבבת אותך, ולא מעבר.

.

לא עברתי בבית, באתי לפגוש אותך בביה"ס, הפתעתי אותך וממש התגעגעתי אליך,

הלכנו אליך הביתה וכמו תמיד המקסימה שלי,

אני כל כך אוהבת אותך, קיבינימאט.

הפרצופים האלה כשאני צריכה ללכת "אני לא רוצה שתלכי, לעולם, אל תלכי לי.."

שוברת אותי וממסה אותי

אני אוהבת אותך.

.

קראשקראשקראשקראש

זה מוזר, אתה אחיו של הידיד הכי טוב שלי, למען השם אנחנו כמעט אחים, מה זה אומר עלינו?

קראשקראשקראשקראש

אתה ילד קטן ומפגר

ובכל הזאת מקסים ורגיש ברמה מדהימה.

nothing compares to a quiet evening alone?

תמונות ישנות,

שלך, שלנו.

המבט החם, החיוך שלי, שחייכת רק לכבודי.

השיער החלק, המבט החום הזה שלא מבין למה אני אוהבת אותך כל כך.

שלא מבין מה אני מוצאת בך.

אני אהבתי אותך, יותר ממה שאי פעם אהבתי, ופעם חשבתי שיותר ממה שאי פעם אוהב.

you were my first and worset love.

אהבתי אותך עד טירוף, הרגשתי אליך כמו שלא הרגשתי בחיים.

כל פעם שהית אומרת שאת אוהבת אותי הייתה לי מין התפוצצות פנימית של מיליוני פרפרים בבטן.

וכן, קשה לי שיש לך חבר עכשיו, ורציתי למות אתמול ואז ראיתי תמונות מהשלושה ימים האחרונים. שלך.

את כבר לא אותה הבחורה המדהימה שלי,

שאהבה גם אותי מאוד כמעט כמו שאני אהבתי אותה.

את לא אותה בחורה עם מבט חם ואוהב, וספקן לגבי מה עשה שקיבל אותי.

"את הדבר הכי טוב שקרה לי!אני אוהבת אותך מתוקה שלי :)"

4.11.08

אני לא אוהבת אותך יותר. לא כמו פעם.

יש לי רגשות. נורא חזקים כלפיך, וזה יקירתי, יעבור כי אין מה לעשות את כבר לא הבחורה שהייתה שלי.

החברה שלי.

אהבתי לדבר עליך

אהבתי להסתכל עליך

אהבתי לחשוב עליך, שלי.

וזהו מהיום אני לא מתעסקת בך יותר, כי זה חסר טעם למען האמת, אני כבר לא מעניית אותך.

לא מגיע לך לעניין אותי.

"ויש שושן ויש בו קוץ ושריטה קטנה בלב.."

"אתה צריך אהבה חדשה"

לגמרי.

אני הגעתי למסקנה, שאני צריכה לגור מול הים.

לקום בבוקר ולראות את הים, ללכת חמש דקות ולהגיע לים.

זה מצחיק שאני לא מצליחה באמת לעכל את זה שאת אוהבת אותי. גם אם זה לא כמו שאני אוהבת.

שאת כותבת עלי, ממש הרבה גם אם את חושבת שאני לא יודעת. הרגל מגונה של מציצנות.

אבל ההרגשה שאת מקבלת שאני משקיעה יותר זה רק כי את לא מרגישה אותו דבר.

כי את לא מאוהבת בי. את לא רוצה לשבת איתי על ראש גבעת דשא ולהסתכל על השקיעה.

או לחבק אותי כל הלילה. או להתנשק איתי בים.

וזה בסדר. אבל קשה לי לאחרונה עם זה.

אבל נחמד לדעת שאת כן אוהבת אותי ושכן אכפת לך ממני. אבל לא יודעת. קשה לי לקבל את זה. ואותך. קשה לי כי אני לא יודעת אם אני יכולה לתת לך לאהוב אותי

כי אני מפחדת להיפגע.

שוב.

אני חוזרת לכאן,

עם המון מה לומר.

אז האשליה שאת תתאהבי בי אולי יום אחד התנפצה בקלילות יתר.

ההרגשה שאמרת לי ש~את~ ו~הוא~ יוצאים ברגע שיחזור

הרגישה לי בצורה מדוייקת כמו הפרידה לפני כמעט חמישה חודשים.

השבירה האדירה הזאת ברגע שאמרת, הדיוק של המילים לחדור ולחורר אותי,

להותיר אותי חסרת אונים ושבורה.

אני לא רוצה לראות אותך יותר, אני רוצה לשכוח אותך.

אני לא רוצה אותך בחיים שלי. את נכנסת כדי להכאיב לי, אני לא צריכה עוד כאב.

פשוט תיעלמי, הנדפי מחיי, בבקשה, כואב לי.

את היית אמורה להיות שלי, לחלוטין.

אני האדם המושלם לך.

ההבדל היחיד שמפריע לך הוא בעצם ההבדל הכי משמעותי.מי שאני.איך שנולדתי.אני.בת.

כל כך טיפשי.

שהרי אני הבנאדם המושלם,אוהבת, מחבקת, מצטטת, שרה, מקסימה. את אוהבת אותי.

אבל פשוט לא ככה.

אז אביב הגיע? כיף?

לא ממש,

בואו נראה איך עוברים את החרא הזה עכשיו.

כוס אמא שלך, הלוואי שתיחנקי, בסדר?

אז אני לא כל כך מרגישה צורך לכתוב כאן,

כי יש לי אנשים שאני יכולה לדבר איתם על הרוב,

חוץ מהתיסכולים של להיות מאוהבת בה, כל מה שעובר עלי נתמך ע"י אנשים שאוהבים אותי באמת,

וזה נורא מפחיד אותי.

קשה לי לקבל את זה שאוהבים אותי קרוב לכמה שאני אוהבת כי אני באמת אוהבת המון.

אבל גם היכולת כתיבה שלי ירדה פלאים, ידעתי להתבטא פעם הרבה יותר טוב, לכתוב ברמה שתרצה אותי קצת, אך זה נעלם כמעט כמו..

לא הייתי עם בחור מאז הסילבסטר,

זה נורא מוזר, אני צריכה איזה גברבר לפרוק עליו תיסכולים מיניים, יש מתמודדים?

מרגיש כאילו אין בי כבר עומק, נורא מוזר העניין,

מתגעגעת לפוסטים ארוכים מלאי משמעות וכאב, אבל אולי בעצם, אין כאב?

לא יכול להיות, סה"כ הוא מנותב לאנשים, לעזרה אמיתית מצד אהובים ויקרים לי,

יקרים לי מאוד.

חרדת הנטישה מכה גלים ומעבירה בי צמרמורות כשאני חושבת עליהם ועל זה שהיא, מתכננת לי משהו מיוחד ליום ההולדת.

בבלוג שלך,הסודי, כתבת שאת אוהבת אותי, מאוד,

וכתבת שלא אפחד ושאת לא תפגעי בי, גם אם את מפחדת שאתאהב בך באמת.

איך אינך רואה כי זה כבר קרה?

כנראה שאת מעילמה עין מכך שאני לא מסוגלת לעבור יותר משעתיים בערך בלי לדבר איתך,

אבל זה הדדי.

ותיאוריית "היא קטנה ולא מבינה שהיא אוהבת בנות" לא תקפה,

כי הייתה לנו שיחה שבה הבהרת כי את יודעת טוב מאוד מה את מרגישה ומה קורה כאן,

שום בלבול או כל דבר דומה.

אולי יגיע יום ותביני כמה שאני אוהבת אותך,

לחלוטין איבדתי את זה.