באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

הארטיסט, באחד מבתי הקולנוע

אין לי מושג אם הוא יזכה באוסקר, אבל עשו לעצמכם טובה וצפו בסרט "הארטיסט". לא תשמעו בו כמעט אף מילה או קול, לא תראו בו צבעים, אבל הפסקול יעזור לכם להתרגש. כל הזמן יקרה משהו, כל הזמן המוח יעבוד כדי להשלים את התמונה. יהיו לא מעט קטעים מצחיקים מהסוג שצ'רלי צ'פלין ידע לייצר – במיוחד אלו הקשורים בגיבורה. ובעיקר תהיה הצדעה להולדתו של הקולנוע, בצורה רגישה, נוגעת ללב ולא דידקטית.

אחרי כל המחמאות, הנה הסתייגות - לא מומלץ לראות את "הארטיסט" בסוף יום עבודה מעייף, או אחרי ארוחה טובה. כי למרות שהסרט אנרגטי ולא רדום, לפעמים בכל זאת צריך מילים כדי לשמור על העירנות, ואם אין לכם כוס קפה ביד, זו בעיה. אני כמעט נרדמתי לפני ההפסקה (יום עבודה מעייף+ארוחה במסעדה), אבל כוס הקפה עזרה לי לצלוח בהנאה גמורה את החלק השני.

אז מה קורה שם: ג'ורג' ולנטיין הוא הכוכב הכי גדול של הוליווד שנת 1927. אם תרצו - בראד פיט או ג'ורג' קלוני של ימינו (שניים שמתחרים השנה, ולא לראשונה, על תפקיד השחקן הטוב ביותר). יום אחד הוא פוגש במקרה בבחורה צעירה בשם פפי מילר, אבל הקשר לא ממשיך ביניהם, בעיקר מפני שהוא נשוי. היא לא פראיירית, נדחפת לאודישנים באולפנים שבהם הוא משחק, ומצליחה להלהיב את כל מי שצריך, גם את ולנטיין, שעכשיו כולו אהבה.

לא חולף זמן רב, והיא מתחילה לקבל תפקידים קטנים, בינוניים וראשיים. במקביל, הקולנוע מתחיל לדבר מה שהופך את הכוכב האילם לפאסה. בעוד שהקריירה של מילר בנסיקה, ולנטיין מאבד את כל מה שהיה לו – המשחק, אשתו, ביתו, חפציו, מעמדו. חייו בדעיכה מוחלטת. הוא נזרק לכלבים ורק כלבו האהוב נשאר איתו. ידידו הטוב ביותר, מצילו ומושיעו.

ברגע אחד של תקווה ולנטיין מנסה להפיק סרט אילם ולהחזיר אליו את הצופים, חולם על הנוסטלגיה שתצוץ אצלם ותנצח כל מילה מדוברת, אבל כמובן שאין לזה הרבה סיכוי. הוא נאלץ לפטר את הנהג שלו, האדם הנאמן לו ביותר (וזה בהשוואה לכלב הנאמן), ועכשיו הוא לגמרי לבד.

אמנם הסרט הוא קופרודוקציה אמריקאית-צרפתית, והוא רחוק מרחק שנות מסרטי התלת מימד שהיו אמורים לסמן את הכיוון החדש, אבל הסוף לגמרי הוליוודי. הפעם זה נסלח. אולי בזכות העובדה שזה לא כולל נשיקות. עובדה קצת מוזרה, כשחושבים על זה. בחירה לגמרי לא טריוויאלית של הבמאי. אבל היי, זה היופי בסרט.

התחושה שלי היא שלברניס בז'ו, שמגלמת את מילר, צפוי עתיד דומה לזה של אודרי טוטו. כלומר, בהתחלה כולם יתלהבו ממנה, אבל עד שהיא תבחר סרט הוליוודי לשחק בו, היא תיפול על אחד בינוני כמו "צופן דה וינצ'י", ואחר כך תחזור לסרטים צרפתיים. אולי אני טועה, אחרי הכול, בז'ו היא בת זוגו של הבמאי ואילו טוטו התמודדה בעולם הזה בזכות עצמה. אבל מה שבטוח – השנה היא שיחקה בסרט הכי מרענן שנצפה זה זמן רב, למרות שהוא ענתיקוס שחור-לבן, אילם ונטול כוכבים.

טריוויה: הכלב שמופיע בסרט הוא מגזע ג'ק ראסל, ושמו במציאות אוגי. הוא זכה בפרס "קולר הזהב" על הופעתו בסרט, למרות שאין לו מושג במה מדובר.

סצנה שכולם אומרים שהיא בלתי נשכחת: סצנת החלום של הגיבור.

בקטנה: במידה מסוימת שטחית, סיפור העלילה מזכיר את "שיר אשיר בגשם", כיוון ששניהם עוסקים במעבר מסרטים אילמים לסרטים מדברים.

הארטיסט. ארה"ב-צרפת 2011. 100 דקות. במאי: מישל הזנביצ'יוס. שחקנים: ז'אן דוז'ארדן (ולנטיין), ברניס בז'ו (מילר), ג'ון גודמן (הבמאי/מנהל האולפן), ג'יימס קרומוול (הנהג)