באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

צילום מתוך אתר yahoo

טקס האוסקר ה-84, שני החל מ-3:00 בלילה, ערוץ yes1

התעוררתי בשש בבוקר, היישר אל העניין המדכא הקבוע – מצעד המתים של הענף. לא ככה הייתם רוצים לפתוח את הטקס החשוב ביותר של העולם הקולנוע, טקס שהתכוננתם אליו בכך שצפיתם ביותר משני סרטים שמועמדים לפרסים. אבל אין מה לעשות: זה מה שקבע הבמאי של הטקס, זה מה שקבעו הבמאים של החיים (ולא, לא תמיד אנחנו הבמאים היחידים של חיינו).

זמרת שחורה עם מקהלה שרה את What a wonderful world האלמותי, ואני ניסיתי לחפש את מי מהנעלמים הכרתי. ברשימה - קן ראסל, וייטני יוסטון, פטר פולק, סידני לומט, סטיב ג'ובס (מתברר שהוא גם הפיק סרטים) ואליזבת טיילור. זו הייתה השנה שבה היא סיימה את תפקיד חייה בעולמנו? כנראה שכן. למרות שזה נראה כל כך רחוק עכשיו.

הדבר הבא היה לבדוק האם יוסף סידר ו"הערת שוליים" זכו. היה צפוי ועם זאת מאכזב לדעת שהפרס הלך ל"פרידה" האיראני. מצד שני, קראתי עליו הרבה המלצות, גם כאן בישרא. כנראה שיש בו משהו – רשמתי לי ללכת לראות.

מנחה הטקס, בילי קריסטל, צופה יחד איתנו בסרטון שבו שחקנים ושחקניות (מג'וליה רוברטס ועד רוברט דה נירו) מספרים מה משחק עושה להם, ומסכם בציניות "אני אף פעם לא הרגשתי שום דבר דומה". הוא גם מודה לזמרת השחורה שלא קלטתי את שמה, ומזמין את נטלי פורטמן – בשמלת סטרפלס אדומה ושרשרת יהלומים מנצנצת – להציג את המועמדים לפרס השחקן. במה שכבר הפך לנוהג רגיל, כל שחקן מקבל ממנה את נאום "אתה נהדר, נפלא ומעורר השראה" - דמיאן באשיר, ג'ורג' קלוני (גרמת לנו להאמין שאתה בחור נורמלי), ז'ן דוז'רדין (הריקוד האחרון היה מקסים... אמרת רק שתי מילים בסרט), גרי אולדמן (מועמדות ראשונה, כיתת אמן של משחק) ובראד פיט (כריזמה וכושר המצאה).

והזוכה הוא: ז'ן דוז'רדין על הארטיסט, איזה כיף! מחאתי כפיים על הספה. הוא התרגש, הודה לאחד ממייסדי הטקס (והביע געגועים לימים שבהם היית משלם 5 דולר כדי לצפות בטקס אוסקר שנמשך רק 15 דקות), וברקע ראו את בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי בשמלה שחורה משעממת (רק שסע עמוק הציל את המצב) מביטים בו מהשורה הראשונה בכמיהה מזויפת. הנאום הסתיים בצרפתית, שפת אימו של השחקן (מרסי בוקו! ועוד משהו שלא תפסתי), ויצאנו להפסקה קלה מאולם קודאק בלוס אנג'לס.

קריסטל חוזר עם בדיחה על השמחה של הצרפתים, והאופנים שבהם היא באה לידי ביטוי. אף מילה על כך שהם ישנים עכשיו. קולין פירת, זוכה השנה שעברה, מציג את המועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר: ג'יין קלוז בתפקיד מסקרן (אני: את הסרט הזה אני אראה בכל מקרה!), ויולה דיוויס, רוני מארה, מריל סטריפ (פירת: מאמה מיה! היינו ביוון, אני הייתי גיי, אנחנו רקדנו. מאוד ברור למה את מקבלת את המועמדות ה-17, כי כל תפקיד ששיחקת... היית נפלאה), מישל וויליאמס (פירת: כשנפגשנו לראשונה היווית לי השראה. את היית בת 12 ואני הייתי בן 35).

הצדק נעשה, ומריל סטריפ לוקחת את הפרס. מעניין מה מרגרט תאצ'ר עושה עכשיו. גם היא עוד ישנה, כמו הצרפתים? סטריפ, עם חוש הומור מוכן מראש: "כשהכריזו על שמי יכולתי לשמוע חצי אמריקה אומרת, 'הו לא', אבל שיהיה". מודה לבעלה, ומודה למי שעובד איתה 38 שנה, וזכה השנה גם הוא בפרס. ואז עוד תודות לא מעניינות, והתרגשות קלה. מעניין אם גם זה משחק או אמיתי.

את פרס הסרט מגיש טום קרוז, שמשחק מגיל 19 (עוד קצת טריוויה לאוסף). תשע סיבות לאהוב קולנוע, תשע מועמדויות לפרס הסרט הטוב ביותר, וסיבה אחת לי להיות מבסוטה: The Artist לוקח את הפרס הגדול. הנאום של המפיק מעניין פחות מהכלב החמוד שעלה על הבמה, ואז מתברר לי שגם הבמאי זכה, והוא שולח את הצרפתים לישון כי כבר שש בבוקר. אם הבנתי נכון, הוא גם הודה כמה פעמים לבילי וויילדר. היה צריך להודות לבילי קריסטל, לא? (נו, אני צוחקת).

ועכשיו, נלך לבדוק את השמלות.

דברים שרואים על כתוביות הסיום: מבין רגעי הטקס הבולטים השנה - ג'ניפר לופז זכתה לעלות על הבמה, כנראה בפעם הראשונה והאחרונה בחייה. יחד עם קמרון דיאז הציגה את ישבנה ואת פרס התלבושות. (צילום: אתר האוסקר)

דברים שרואים במקום לפרסם את הפוסט בזמן: הסרט הקצר, מאחורי הקלעים של "הערת שוליים". ההתחבטויות של יוסף סידר, המשחק הטוטאלי של שלמה בראבא, העצלנות של ליאור אשכנזי, ועוד כמה רגעים שבהם אתה מחכה שיקרה איזה קסם ותגלה משהו, אבל זה לא לגמרי קורה.