באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

העזרה, בבית הקולנוע הקרוב לביתכם/ ב-VOD

לכל אחד יש סרט שקשה לו להשתחרר ממנו במשך כמה ימים אחרי הצפייה. לא תמיד זה סרט איכותי שמועמד לאוסקר. לפעמים זה סתם סרט, שיש בו סצנה שקרובה לחיים האישיים שלנו, או שיש רעיון שנוגע בנו, או רעיון חדש שלא חשבנו עליו קודם. בסרט "העזרה" יש תסריט די צפוי, ועלילה מאוד ברורה ומסודרת, וקצת חסרים בו רעיונות חדשים, אבל יש סצנה אחת שהעלתה אצלי זיכרון לא נעים.

בסצנה משתתפות נשות המעמד הבינוני-גבוה בעיירה במיסיסיפי של שנות ה-60, נשים שלא עושות כלום מלבד לבזבז את הכסף של בעליהן. הפעם הן בביתה של הפעילה הראשית של העיירה, שמארגנת יום ברידג' וקלפים. כולן יושבות סביב שולחנות, משחקות, מרכלות, מוזיקה ברקע. המשרתות השחורות שלהן שמכונות בפשטות "The Help" אחראיות על אספקת האוכל ועל מילוי כל רצונותיהן. הפעילה מובילה קו גזעני נגד הנשים האלה, שהיא ממש נגעלת מהן, ולכן היא קובעת שאסור להן ללכת לשירותים בבית אלא להסתפק בשירותים נפרדים בחוץ, ולא משנה מה מזג האוויר.

יש אישה לבנה אחת שלא הוזמנה למסיבה הזו. לשיטתן יש לה אופי טראשי, והן גם חושבות שהיא גנבה לפעילה הגזענית את הבנזוג הקודם שלה. לכן הפעילה נאלצה להתחתן עם מישהו אחר, והטראשית חיה בבדידות מזהרת עם הבנזוג שהפך לבעלה. אף אחת מהנשים לא מדברת עם הטראשית כי כולן מפחדות מהגזענית.

הטראשית לא קולטת את כל זה. היא חושבת שאם היא תהיה נחמדה, אז יקבלו אותה. אגב, היא מאוד נחמדה לשחורים, אין לה את הגינונים שיש לכל המפונפנות האחרות. בכל אופן, בתמימותה, לוקחת עוגה שאפתה מיני - ה"עזרה" שלה - ומגיעה לבית המסיבה.

ברגע שהיא מגיעה, הגזענית (שמה הוא גברת הילי) אומרת לכולן לרדת לרצפה ולהסתתר, והיא עצמה נעמדת מאחורי אחד הקירות. הטראשית (שמה הוא סיליה פוט) דופקת על הדלת, מנסה לקרוא להן מהחלון, אבל כלום. כולן מעמידות פנים שאין שום מסיבה – למרות שהמוזיקה ממשיכה להתנגן, לפחות בהתחלה – עד שהיא הולכת בלית ברירה. אחר כך, בבית, היא מספרת למיני, "הן התייחסו אליי כאילו אני בתו של מוכר שואבי האבק" (כנראה מקצוע לא משהו במקום ההוא ובימים ההם).

כשהייתי ילדה והייתי מגיעה לחופשים בקיבוץ, ביליתי רוב הזמן לבד או עם ספרים. עד שאימי החליטה להכיר לי ילדים בני גילי, והצטרפתי לכיתה שלהם. כיוון שלא הייתי בת דודה של אף אחד, לא היה מישהו שאכפת לו מספיק ממני. תמיד הרגשתי חיצונית, גם כשלכאורה שיתפו אותי. פעם אחת הגיעו ילדות מכיתה גבוהה יותר להתארח בבית הילדים של הכיתה, ורצו להיות לבד. כלומר רק הן והבנות של הכיתה. מכיוון שכולם ידעו שאני אוהבת לקרוא, הן רקמו מזימה שבה אחת מבנות הכיתה תציע לי ללכת לספרייה הסמוכה, ועוד בת אחת מהכיתה הגבוהה תצטרף אלינו. הסכמתי למרות שהרגשתי שיש פה משהו טריקי.

כמובן שכאשר הגענו לספריה, אני שקעתי בספרים והן התחפפו. יצאתי עם שני ספרים, וחזרתי לבית הילדים. הוא היה נעול. כמה שדפקתי בדלת, לא עזר. הבנתי שזה בכוונה. הלכתי מסביב, עמדתי מאחורי מקלט וקראתי לילדה שהנהיגה את כולן, מיס הילי של הקיבוץ. כלום, רק צחקוקים קלים שכאילו לא שמעתי. הלכתי לשם, וקוננתי לסבתא שלי, למה הן לא אמרו את מה שהן חושבות, למה הן לא ביקשו פשוט שאלך, למה היה צריך את כל הסיפור המפגר הזה. ואחרי זה שקעתי בספר מעניין (כנראה שלא הייתי טראשית, סתם ילדה עירונית בקיבוץ).

זה לא סיפור כל כך גדול. אחרי הכל, אלה ילדים שהייתי פוגשת רק בחופשים, הם לא היו רלבנטיים למהלך החיים הרגיל שלי. אבל זה סיפור שאני לא שוכחת גם יותר מ-20 שנה אחרי שהתרחש, ובגלל זה הסרט "העזרה" נשאר איתי כבר כמה ימים. והמסר שלו בכלל אחר – הוא מדבר על גזענות הלבנים במיסיסיפי, על ההשפלות שהם העבירו את השחורים, על הקושי להציב קול לבן אחר מבלי להיות מוחרם, ועל החשיבות של פרסום הדברים ברבים כדי שהעולם הנאור יתעורר [וגם: לעוגה שסיליה פוט הביאה למיס הילי, העוגה שאפתה מיני – יש תפקיד בלתי נשכח בעלילה].

"העזרה" היה מועמד לאוסקר, אבל לא זכה. לדעתי זה לא רק בגלל שהוא סרט "קטן" בלי שחקנים מוכרים, אלא בגלל שהתסריט המלא, שהוא כתב האשמה נגד אמריקה, לא מספיק יוצא דופן או מיוחד (ומסיבה זו גם "היורשים" לא זכה). אבל אוקטביה ספנסר, שמגלמת את מיני, זכתה בצדק בפרס שחקנית המשנה. ובגדול, הצדק נעשה לבסוף. גם במקרה שלי.

העזרה (The Help), ארה"ב 2011. 146 דקות. במאי: טייט טיילור. שחקניות: אוקטביה ספנסר (מיני), ויולה דיוויס (אייבלין, דמות המספר של העלילה), אמה סטון (סקיטר, הלבנה שמנסה לצאת מול החברה הגזענית), אליסון ג'אני (אימא של סקיטר, אישה טובה שמתקשה לגלות אומץ ברגעים הנכונים), ברייס דאלאס הוורד (מיס הילי), סיסי ספייסק (אימא של מיס הילי, זקנה קולית)