The Voice, שבת 21:00, ערוץ 2
הפעם הקודמת שהצצתי בתוכנית של The Voice היתה בשלב האודישנים. הקונספט היה נחמד, בחירת הזמרים שהופכים למנטורים הייתה מגוונת, אבל בסופו של דבר – עוד ריאליטי מוזיקה. מסביב התגלגל באזז דומה לזה שהיה ל"אח הגדול" בעונה הראשונה. התחילו להשמיע ביצועים בתוכניות הרדיו השונות. דיברו על מה שהולך בשידור החי. אפילו במדורי הרכילות מצאו במה להתעסק – אביב גפן ורמי קליינשטיין עוקצים אחד את השני לא רק בשידור. וכל זה לא נגע בי.
אתמול החלטתי בכל זאת לראות את התוכנית. לא את כולה, גדול עליי, אבל לפחות שעה - וזה די הרבה מהחיים. בוודאי לתוכנית כזו. הנה חמש מסקנות שעלו מהצפייה:
- השופטים יותר מעניינים מכל המתמודדים ביחד. הם אלה שעושים את התוכנית, בהערות שלהם ובעקיצות שלהם ובסרקזם של אביב.
- הבמה נראית מעולה, בכל שיר מחדש יש תחושה של ליטוש עד הסוף, הכי סטייל שיש. מי שעיצב את התפאורה והתאורה – שאפו.
- הסרטונים לפני שהמתמודדים עולים על הבמה – גועל נפש של תוכן שיווקי.
- לא מבינה מה כולם מתלהבים מיובל דיין. שמעתי ביצוע שלה בתוכנית הבוקר של טל ברמן ואביעד קיסוס, ושמעתי אותה אתמול, עם הביצוע ל"אייכה" של שולי רנד. ילדה בת 17 עם קול בסדר, שום דבר מיוחד. אפילו יש אי דיוקים פה ושם, כמו שאמרו השופטים (רמי ואביב, אם אני לא טועה). מה נסגר? למה כולם מהמרים עליה כאחת שלוקחת את הגמר?
- העניין הזה שכל שופט צריך להכריע בסוף מי מהחבורה שלו עף – גדול. נכון שבטוח שרמי קליינשטיין ושלומי שבת התכוננו לרגע הזה, ועשו סימולציות עם עצמם (הרי הם לא ידעו בין מי למי יידרשו להכריע), אבל רואים שלא קל להם - ואלה הרגעים האנושיים שעושים את התוכנית.
עוד שבועיים יסתיים תור הזהב הנוכחי של "רשת", שבאמצעות The Voice היכתה את המתחרה "קשת" שוק על ירך. יצרני הרייטינג החדשים יצטרכו להוכיח שזה לא חד פעמי, ושגם הם יודעים לתת נוגרות בקצב מבלי לתת לשיקולים כלכליים לתקוע מקלות בגלגלים. הרווח עוד יגיע, ואיתו תור הזהב הלבן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
