באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

עניין של זמן, שבת 22:30, ערוץ 2

נפתח בוידוי: אני חושבת שיותר מדי זמן אני רואה תוכניות מוקלטות, וכבר שכחתי מה זה לראות תוכנית בלייב. הידיים מעקצצות לי כל הזמן להעביר קדימה או אחורה, לעצור, להמשיך, ללכת ולחזור. את רוב הפעולות אפשר לעשות עם המכשירים החכמים גם בצפייה "רגילה", יש רק אחת בעייתית: להעביר קדימה. ואני רציתי להעביר קדימה יותר מפעם אחת בפרק הבכורה של "עניין של זמן", גרסת 2012.

הסדרה המיתולוגית ההיא שודרה כשעוד הייתי בתיכון, והמשיכה לתוך השירות הצבאי שלי. למרות שהתיכוניסטים התל אביבים שהוצגו בסדרה היו קצת רחוקים מאיתנו, אהבנו לצפות בהם. בעיקר חשבנו שאורי גוטליב מאוד חמוד. ואהבנו את הפרק שבו השיר "אנה" של משינה הוקדש דווקא לדנה. והפרקים שבהם החבר'ה יצאו לשבוע בקיבוץ. אוי הנוסטלגיה. כמה קל להריץ אחורה.

כשחושבים על זה, ב"עניין של זמן" היו הרבה שחקנים טובים. רק חלקם המשיכו לעונה הנוכחית. איילת זורר, אורי גוטליב, אביב גפן, אורי בנאי, איתמר פוליאקוב, סער בדישי – כולם ויתרו, או שוויתרו עליהם. איתנו בעונה החדשה מככבים חמישה: דנה (דנה ברגר), גלי (אסתי ירושלמי), מרקוביץ' (מוש בן בסט), ויצמן (שי קפון) ושרון (שרון חזיז). הופיעו בפרק הראשון גם שחקנים שממש לא זכרתי את שמות הדמויות שלהם – תומר שרון, ירון מוטולה, ניר פרידמן. יכול להיות שהם יישארו בתמונה, יכול להיות שלא. זה לא ממש ברור.

לפרק הפתיחה שמתרחש "22 שנה אחרי", היו יותר מדי מוקדים ויותר מדי סיפורים. ניסו להכניס הכול לתוך 40 דקות – כל אחד והצרות שלו, או האהבות שלו, או הבגידות שלו. אמנם אם יעשו לי בוחן יש לי תחושה שאדע את כל התשובות, ועדיין - זה היה סלט עם שני מרכיבים יותר מדי. שלא לדבר על כך שיצרו דור המשך אצל אותו מורה מחנך מעצבן. ואחר כך דור ההמשך צד א' (הבת של שרון) מכירה את דור ההמשך צד ב' (הבן החורג של דנה), בלי לדעת שיש קשר בין ההורים.

ועוד לא אמרתי מילה על יואב צפיר, מרינה מקסימיליאן קרני, גיל פרנק ובועז קונפורטי – ובשבוע הבא תבוא גם יוליה פלוטקין, שלראשונה הכרתי ב"הישרדות". היא מגלמת את הבת של ויצמן, דמות מעצבנת ביותר. מתחשק לצעוק לה: יאללה תחזרי לבוקי, על האי את יותר נחמדה.

אז מצד אחד, נחמד לראות דרמה בעברית, ונחמד שסדרה שפעם שודרה אחה"צ לבני נוער, משודרת היום בפריים טיים (יחסי), כי כבר התבגרנו וזו שעת השידור שלנו עכשיו. אבל החוכמה, ואת זה כנראה לא הפנימו שם מספיק, היא לאוורר את העניינים. לא לדחוס עשרה סיפורים לא מנומקים ולא מפותחים, אלא לקחת שלושה קווים לכל היותר ולזרום איתם. פה זה לא טלנובלה. אפשר לקחת את הזמן. העולם חיכה כמעט עשרים שנה, הוא יחכה עוד קצת. בסך הכול, נעים לחזור "הביתה".