באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

החפרפרת, באחד מערוצי הסרטים

לאחרונה מתפרסמות בישראל כתבות בנושאים ביטחוניים ממש "על המשקל". זה התחיל עם כתבת לוחמות המוסד, המשיך לאישה החזקה בפרויקט כיפת ברזל, אנשי השב"כ, אנשי השייטת, לוחמי קרקל, יחידה 504 ועוד שישו ושימחו מסוג זה. למעשה מציגים לנו מצג שלפיו התחום הביטחוני הוא התחום הכי מרתק מבחינת קריירה, ולסכן את החיים למען המדינה זה לא משהו שנגמר בשנות ה-80 או אצל הסבים והסבתות שלנו, אלא משהו שצריך להלהיב גם אותנו. הצטרפו לשושולנד, אומר הסלוגן הלא רשמי של אנשי האנדר-קאבר, ככה, באנדרסטיימנט.

אני יכולה להבין את הראש של הקודקודים: בשביל לגייס גיבורים חדשים צריך להראות נוכחות. יכול להיות שבמקרים מסוימים אכן שווה להתגייס: זה באמת וואו רציני, שנותן תחושה שלחיים שלך יש באמת משמעות, ושאתה לא סתם כאן, אלא יש לך הזדמנות לתת משהו למדינה שכל כך יקרה לך, לבית של כל היהודים. אבל לפני שנסחפים לתוך הרעיון, צריכים לעשות קצת תחקיר, ולהבין שלא הכול פשוט שם, בעולם החשאי. צריך לוותר על הרבה, ממש הרבה. וצריך להיות מוכנים למות.

שושואיסטים אוהבים להגיד שמה שרואים בסרטים זה לא מה שבאמת, אבל שווה לצפות בכמה פרקים של סדרת המופת הבריטית MI5, וגם בסרט "החפרפרת" שמתרחש באנגליה. למה? כי אז אתה מבין שבחייו של סוכן כל אדם הוא חשוד פוטנציאלי, והוא בודק לא בשבע עיניים אלא בשבעים מי האנשים שמקיפים אותו בבית הקפה ומי יכול להשקיף מהחלון בקומה הראשונה. אין לו חיים "נורמליים". זה פשוט מושג שצריך לעשות עליו דליט.

הסרט, שמבוסס על רומן של ג'ון לה קארה, מתרחש בימי המלחמה הקרה בין בריה"מ לארה"ב – אך מרכז העלילה הוא בלונדון, בריטניה, ב"כיכר" של ה-MI6 ("המוסד" הבריטי). הבכירים קוראים לצ'יף שלהם "קונטרול", ובכלל יש להם שפה משלהם ואנושיות משלהם, אם לקרוא לזה ככה. הם לא יכולים ליצור קשרים רגילים, וגם אחרי פרישה הם בעיקר עם עצמם. אין כמעט מקום לרגשות, ושום מסיבה היא לא סתם מסיבה. גם לא בחג המולד. וכשמתגלות בגידות, או לה לה. העניין הוא שהבגידות הן לא רק במדינה, בחברה ובארגון. הן גם בחברים הכי טובים, על רקע רומנטי. ולזה קוראים בשפה יפה סמטוכה.

הגיבור הראשי בסרט הוא ג'ורג' סמיילי, סוכן שמוצא לגמלאות וזמן קצר אחר כך מגויס בחשאי שוב, כדי לגלות מי משמש כסוכן כפול ומשתף פעולה עם הרוסים. זו משימה סבוכה, כמעט כפוית טובה. גם ביום רגיל סוכנים לא נוהגים לבטוח באף אחד, אבל כשיש לך חפרפרת בפנים, זה טורף את קלפי המשחק.

מה שטוב בסרט הוא שאין משחקי הוקוס פוקוס סטייל "משימה בלתי אפשרית". כאן כמעט הכול בנוי על השכל הישר - או העקום, תלוי במי מדובר. זו הסיבה שהעלילה לא פשוטה למעקב בשעה הראשונה. רק אחר כך אתה אומר לעצמך: דה, איך לא הבנתי את זה.

בכל אופן, החשד מתמקד באחד מארבעה קודקודים שיושבים בישיבות הכי סודיות, ולכל אחד מהם יש כינוי באדיבותו של "קונטרול": פרסי אללין, הקונטרול החדש, הוא פחח, ביל היידון הוא חייט, רוי בלנד הוא חייל וטובי אסטרהאז הוא עני. לא כל כך הבנתי את הקטע של "עני", כי באנגלית קוראים לספר וגם לסרט "פחח, חייט, חייל, מרגל". ובכל מקרה לא הבנתי מדוע נבחרו דווקא הכינויים האלה. יכול להיות שזה חלק מהשפה, כמו הקונטרול והכיכר, אבל זה לא מוסבר מספיק. חידתיות היא שם המשחק עד הסוף.

דברים שאהבתי בסרט: את זה שהוא מתרחש בארבע ערים שבהן הייתי – לונדון, בודפשט, פריז ואיסטנבול. את זה שלמרות שכולו גברי כמעט מההתחלה עד הסוף, בכל זאת נתנו מקום לדמות אחת נשית. ואת הקטע עם המצית, שנתן פעם תקווה ואולי יכול לתת גם היום תקווה. מצד אחד, זה נשמע כמו המצאה גמורה למען רגשות חיוביים בקרב הצופים. מצד שני, ג'ון לה קארה הוא שם העט של דיוויד קורנוול שהיה סוכן ב-MI5 וגם ב-MI6, אז הוא כותב על בסיס ניסיון, ולא נראה לי שהוא היה מסתכן בקלישאתיות.

שורה תחתונה – כשאתם שוקלים קריירת שושו, תזכרו תמיד מה קורה כשמשהו משתבש. ורק אחר כך, מה קורה כשזה מצליח. כי יש דברים שלא משתנים משנות ה-70 ועד ימינו, גם אם המלחמה הקרה נדמית לעיתים לממצא מחפירה ארכיאולוגית.

טריוויה: הסרט היה מועמד לשלושה אוסקרים. גארי אולדמן, שמגלם את ג'ורג' סמיילי, נפגש עם ג'ון לה קארה וניסה להבחין בכל מיני פרטים קטנים אצלו, כמו האופן שבו נגע בחולצתו או האופן שבו הוא מדבר, על מנת לאמץ את הדברים הללו לגילום הדמות. "אני מאמין שסמיילי הוא ב-DNA של לה קארה", הסביר אולדמן.

טריוויה 2: החלק שמתרחש בבודפשט, התרחש בספר דווקא בצ'כוסלובקיה. אלא שהונגריה מציעה "הנחה" של 20% מהמיסים למי שיצלם אצלה סרט, אז מטעמי חיסכון, הלכו על זה. במילא שתי המדינות הן "מזרח אירופה".

החפרפרת (Tinker Tailor Soldier Spy), בריטניה 2011. 127 דקות. במאי: תומאס אלפרדסון. גארי אולדמן, קולין פירת, טום הארדי, ג'ון הארט, מרק סטרונג, טובי ג'ונס