באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

פעם, מזמן, ממש מזמן, שמונה שנים אם להודות על האמת, ערכתי כאן את פרויקט הסדרות האהובות. הוא התחיל מתוך המחשבה שסדרות טובות באמת, כאלה שהגיעו בזמן הנכון ושלחו איזה חץ אל הלב, אין כמעט בכלל. האמנתי שבדרך כלל לכל אחד יש סדרה שהוא לא רק אוהב לראות, אלא גם ממש מחכה לה יומיים קודם והולך איתה יומיים אחר כך. באותו זמן, הסדרה שעשתה לי את זה – וגם שנים אחר כך, וקשה היה למצוא לה מתחרים – הייתה "הסופרנוס".

לפני כשבועיים הכתיר איגוד התסריטאים האמריקאי את "הסופרנוס" כסדרת הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים, ולא בכדי. זו הייתה סדרה מהפנטת, שהביאה צד אחר של המאפיה בניו ג'רזי. טוני סופרנו היה כל מה שלא הייתם מצפים מראש מאפיה: הולך לפסיכולוגית, בעל אישיוז עם האימא, חובב ערוץ ההיסטוריה עד כדי אובססיה. ובאותה מידה של עניין ואכפתיות, מפצפץ את מי שמפריע לו. באיזשהו שלב היוצרים (ובראשם דיוויד צ'ייס) החליטו שזהו, ובתום העונה השישית הסדרה הלכה לעולם שכולו טוב יחד עם פוסי וראלף ספירטו.

אתמול התעוררנו לתוך בוקר עצוב, שבו נודע שגם ג'יימס גנדולפיני הלך לעולם שכולו טוב. גנדולפיני מת, מת על באמת, מהתקף לב בגיל 51 בלבד. זה קרה באיטליה. האם מישהו היה יכול לחשוב על מיקום מדויק יותר מזה? כמובן שהייתי מעדיפה אותו חי שם, נהנה מאוויר טוב, יין טוב, אוכל טוב ויתר הנאות החיים. נתנחם בעובדה שהספיק ליהנות קצת, ממש קצת:: הגיע לרומא ביום שלישי עם הבן שלו, והתארח במלון היוקרה Boscolo Exedra. ביקר בוותיקן (בכל זאת, נוצרי ממוצא איטלקי), אכל ארוחת ערב במסעדה של המלון. בשבת הוא היה אמור להשתתף באירוע הסיום של פסטיבל הסרטים בסיציליה. במקום זה, הם יערכו ערב לזכרו.

לפני חמש שנים גנדולפיני השתתף בתוכנית סטודיו למשחק. הוא ישב קצת כפוף, קצת אבוד, לא נינוח, לא מרגיש נוח בגוף של עצמו, לא תמיד דיבר לעניין או במשפטים רצופים, התקשה להיפתח לקהל הסטודנטים שיושב מולו. צפיתי בו, וחשבתי: איפה הוא, ואיפה טוני סופרנו שמתרווח על הכורסה אצל ד"ר מאלפי. ואולי המרחק לא כזה גדול.

את הסצנות על כורסת הפסיכולוגית, הוא סיפר, צילמו בדרך כלל בסוף השבוע לתוך הלילה. אם יום צילומים רגיל נמשך 12-14 שעות, אז ביום שישי הוא יכול היה להמשיך גם עד שלוש בבוקר, ואלו בדיוק השעות שבהן הוא והיא היו מגלים את המוזרויות שלהם. הוא, למשל, נהג לבצע בפניה איזה ריקוד הולה דווקא כשהיא מצטלמת...

אלה היו הקטעים הכייפיים. מהקטעים האלימים הוא נהנה פחות, "האלימות גורמת לי בחילה לפעמים", הוא סיפר, "אבל זה אמיתי", אז אין על מה להתנצל. האמת היא חשובה בסדרות כמו "הסופרנוס", ואכן גנדולפיני קיבל תגובות ממאפיונרים שאישרו שהיא אותנטית. הייתה להם רק הערה אחת, לגבי הפיילוט, שבו טוני נראה במכנסיים קצרים ליד הברביקיו. דון אף פעם לא לובש מכנסיים קצרים, הם הסבירו לו.

התוכנית עם גנדולפיני צולמה לקראת סוף העונה הלפני-אחרונה של "הסופרנוס". הוא סיפר שלעולם לא יגלם דמות של עורך דין או איש עסקים עשיר, פשוט מפני שהיא לא מייצגת אותו ואת בני המשפחה שלו, אנשים פשוטים שעובדים למחייתם ושהחברה דופקת אותם כל הזמן. אלא שהוא בחר להתמודד עם המציאות הזו בדרך של לימודים ומשחק, בעוד שהדמות של טוני בוחרת בפשע – או שמא טוני נולד לתוך הפשע ואין לו הרבה ברירות, ומשום כך חשוב לו שלילדים שלו כן יהיו ברירות.

ההצלחה הגיעה אל גנדולפיני בגיל מאוחר. הוא היה בן 37 כש"הסופרנוס" עלתה לאוויר. תחשבו מה זה להגיע לגיל 37 בלי שיש לך איזשהו משהו להתגאות בו, דרך להצדיק את זה שאתה "שחקן" ולא עושה שום דבר אחר בחיים. רוב השחקנים שזה לא קורה להם עד גיל 30 נוטשים את המקצוע, או גולשים לצדדים. מעטים מאמינים בעצמם כל כך הרבה זמן. וכשזה כבר קורה, הם הרבה יותר מפוכחים ומקבלים את התהילה בפרופורציות הנכונות. יש לי מעט דוגמאות לזה, אבל אני מעדיפה לא לערבב את החיים עם המתים.

הקריירה של ג'יימס גנדולפיני אולי התחילה עם "הסופרנוס", אבל היא לא הסתיימה שם - הוא השתתף בסרטים כמו "המקסיקני" ו"האיש שלא היה שם", שיחק גם בברודווי. אלא שלא משנה מה הוא עשה, בשבילי הוא תמיד היה ויישאר טוני סופרנו, המאפיונר שלמדתי לאהוב.

היה שלום, ותודה על הפרקים.