באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

כתום זה השחור החדש, הוט3 ו-HOT V.O.D

הרבה זמן עבר מאז שעלתה לאקרנים סדרה שקיבלה כל כך הרבה תשומת לב תקשורתית. אם הצלחתם להימנע מהכמות הבלתי-הגיונית של כתבות שנכתבו על "כתום זה השחור החדש" כנראה שאתם בחופשה מעבר לים. סדרת בית הכלא לנשים הצליחה מעל ומעבר לצפוי, ונראה לי ששרה אנג'ל יכולה רק לקנא. אחרי הכל, היא הייתה שם קודם, עם "מלאך או שטן", וכנראה הקדימה מאוד את זמנה יחסית לאמריקה.

אחרי שקראתי ראיונות עם הסופרת שכתבה את הספר שעליו מתבססת הסדרה, עם התסריטאית שהמציאה דמויות ושדרגה את העלילה עשרות מונים, עם השחקנית מ"מופע שנות ה-70", עם ג'ייסון ביגס שמגלם את הארוס שנשאר מחוץ לכלא ושוב נאלץ לעשות ביד ממש כמו ב"אמריקן פאי" – הבנתי שאין ברירה, אלא לצפות בסדרה בעצמי. היא מוגשת על מגש זהב ב-HOT V.O.D, וכל מה שצריך לעשות הוא לפנות לה זמן: 55 דקות לפרק. כמו שכתבתי לפני כמה פוסטים, האמריקאים אוהבים את זה עכשיו ארוך.

עד כה צפיתי בחמישה פרקים בכיכובה של פייפר קרמן (בגילומה של טיילר שילינג), שנפלה בעסקת סמים. עם כניסתה לכלא היא מקבלת מדים כתומים של אסירה – שתוך זמן קצר מתחלפים למדי חאקי, ולכן אולי היה צריך לקרוא לסדרה "הצופים הם השחור החדש". בעברית זה גם נותן משמעות כפולה.

אבל נעזוב את פלטת הצבעים. ישבתי המומה מול הדבר הזה, שבו התנהגויות נורמליות כמו משחק דומינו ושיעורי יוגה מתערבבים עם התאכזרות, רוע וסקס בסו-קולד כנסייה. כל פרק חזק יותר מהשני. התחושות שהציפו אותי דומות לתחושות שהרגשתי כבר בימי "זינזאנה": איך לפעמים גם נשים משכילות ולכאורה נורמטיביות מגיעות לכלא, ונאלצות להסתדר שם עם תחתית האוכלוסייה, בנות אדם שברגיל לא רואות אותן ממטר (זה הדדי). גם אם זו רק שנה אחת, זו שנה כל כך משמעותית, שכל יום יכול להיראות כמו נצח. ומה אם זה היה קורה לי?

הגדולה של "כתום היא השחור החדש" היא ביכולת להנגיש מציאות מורכבת, ועם זאת לא לתת לנו לשכוח לרגע שמה שנראה על פני השטח הוא לא מה שקורה מתחת לפני השטח. גם כשמגלים לנו איך נראו החיים הקודמים של האסירות, לא ממש מספרים איך הן הגיעו לכלא. תמיד נשארים סימני שאלה שמחזיקים אותך מתוחה לקראת הפעם הבאה. אגב, הדמות האהובה עליי היא הוואקו עם השיער המחושמל שמגלמת נטשה ליון. לסיפור שלה עוד לא הגעתי.

השהות בכלא, כך אני מבינה את זה, מחדדת אותך. היא מחייבת להפעיל כל הזמן את הראש, וגם הגוף הוא סוג של קפיץ מתוח. "מי מנוחות" זה ביטוי שנשאר מחוץ לחומות. פייפר קרמן "האמיתית", זו שכתבה את הספר, אומרת ש"העניין בישיבה בכלא הוא שחלק גדול מהמאבקים שלך הם פנימיים. את חושבת על מה שהביא אותך למקום האיום הזה, וקשה להמחיז את זה. אז יוצרים קונפליקטים חיצוניים, שכל אדם הגיוני בבית הסוהר מנסה להימנע מהם, אבל בטלוויזיה זה מאוד חשוב". לא ברור לי את מי היא מנסה לרמות באמירה הזו: הקונפליקטים החיצוניים קורים מעצמם. אי אפשר להימלט מהם, גם מחוץ לכלא, ובוודאי שבתוכו.

שורה תחתונה: תור הזהב של התפוזים.